כנס הוקרה לתורמי כליה
כנס הוקרה לתורמי כליהצילום: יח"צ

פעם פגשתי איש יקר ששנים רבות היה מטופל בדיאליזה, עד שזכה לתרומת כליה מאדם זר שלא הכיר.

תוך שיחת היכרות שאלתי אותו מה הוא עושה בחיים. ״אני?״ הוא ענה, ״אני עושה דיאליזה״. תשובה זו פתחה לי פתח צר לעולמם של חולי הכליות, אשר מלבד קשיי הטיפול נדרשים לנהל חיים סגפניים וסובלים ממחלות לוואי שונות. רק השבוע פרסם הלמ״ס שבשנת 2016 נפטרו בישראל 1,652 בני אדם ממחלות כליה. בשונה מפיגועי טרור, את המוות הזה בכוחנו לעצור.

לכן טוב עשתה הכתבת עפרה לקס שהעלתה שוב את נושא תרומת הכליות ההתנדבותית לסדר היום. חולים רבים עדיין ממתינים בתור, בחיים של סבל וקושי גדולים, ולעומתם ישנם רבים שמוכנים לעשות חסד בגופם ממש, וכל חשיפה כזאת גורמת לעוד כמה אנשים להחליט על צעד בכיוון הזה.

וטוב נעשה שהועלה הנושא דווקא מנקודת המבט המורכבת הכוללת את המחירים וההתלבטויות. אומנם העיסוק בלחץ חברתי והפניית אצבע מאשימה כלפי ״החברה״, אין בהם תועלת. גם מכיוון שהאשמה כללית כזו אינה מאפשרת לאיש לקחת אחריות, וגם מכיוון שבסופו של דבר אנשים בוגרים ומשכילים אחראים לבחירותיהם ולהחלטותיהם בעצמם. אבל החשיפה של המורכבות, החששות וההתלבטויות המלווים את תורמי הכליה תעזור לאנשים לקבל החלטות מתוך ראיית התמונה המלאה, ומתוך הבנה בהירה מה הקורבן שהם נדרשים להקריב בשביל המטרה הקדושה של הצלת חיים.

אין בי חשש שכתבה כזאת תגרום לירידה או לעצירה במספר התרומות. חשיפה של סיפורים אישיים על התלבטויות לא מזיקה, כי אין מה להסתיר. מי שמחליט לתרום, בכל מקרה עובר תהליך הכנה יסודי שחושף אותו לרוב הדברים. להפך, אולי היא תעורר עוד לבבות להצטרף למפעל החסד העצום הזה, ואולי אף תעורר תהליכים ממלכתיים להסדרה נוספת ושיפור הליווי והסיוע הניתן לתורמים, כפי שכבר עשתה בעבר חברת הכנסת אורית סטרוק. את המגמה החיובית והטובה שהצליח לעורר הרב הבר אי אפשר לעצור, את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.