השופטים מתנגדים גם למעט שהמדינה עושה. הריסת בתי מחבלים
השופטים מתנגדים גם למעט שהמדינה עושה. הריסת בתי מחבליםצילום: Nasser Ishtayeh, פלאש 90

1

הסקר שמתפרסם השבוע בגיליון הזה מעלה, בין היתר, כי 65 אחוזים מהציבור מסכימים או מסכימים מאוד לאמירה שמערכת המשפט מגזימה בהגבלות שהיא מטילה על כוחות הביטחון במאבקם בטרור.

והציבור לא טועה. הרגע שבו בג"ץ יסכל סופית את הריסות בתי המחבלים נראה בימים אלו קרוב מתמיד. מי שהדברים לא ברורים לו מוזמן לקרוא את פסק הדין של בג"ץ שניתן בסוף השבוע שעבר בעניין הריסת ביתו של המחבל אשרף נעאלווה. מדובר במחבל שרצח את זיו חג'בי וקים לבנגרונד-יחזקאל בפיגוע במפעל אלון מתכת בברקן. כנהוג במקרים כאלה, עתרה משפחת המחבל לבג"ץ בסיועו של ארגון השמאל הקיצוני 'המוקד להגנת הפרט' בבקשה למנוע את ההריסה, והעלתה שורה ארוכה של טענות בעניין.

העתירה הספציפית הייתה מעט חריגה בנוף העתירות מסוג זה בכמה היבטים. אחד מהם הוא החלטת משפחות הנרצחים לבקש להצטרף לעתירה במעמד ידיד בית המשפט, בסיועו של ארגון 'שורת הדין'. לכאורה מדובר בצעד מתבקש, משקל נגד סביר מאוד למעורבות העמוקה של ארגון השמאל הקיצוני 'המוקד להגנת הפרט' בעניין. אולם בפועל השופטים לא ממש אהבו את ההתייצבות הזאת, מטעמים שונים. בסופו של דבר, כידוע, גם העתירה הזאת נדחתה, כפי שכבר נדחו עתירות רבות מסוג זה בעבר, ובמובן הזה אין כאן חדשות מסעירות. הרמזים לבעיות היו בהערות הקטנות.

בהרכב שדן בעתירה ישבו שלושה שופטים: דפנה ברק-ארז, ג'ורג' קרא ועופר גרוסקופף. את חוות הדעת העיקרית בתיק כתב השופט גרוסקופף, שדן בעיקרו של דבר בנסיבות המקרה הספציפי, על פי הקריטריונים שקבע בג"ץ בנושא זה בעבר (שתכף נחזור אליהם). גרוסקופף דחה הרבה טענות, ובהן גם את הטענה עזת המצח שאם המחבל עדיין לא נתפס אי אפשר בכלל לקבוע שמדובר היה בפיגוע לאומני. השופט ציין בצדק שבהמון מקרים שבהם מחבלים ביצעו פיגועים אי אפשר לחקור את המחבל מן הטעם הפשוט שהוא מת, או בדרך של התאבדות או במהלך עצירת הפיגוע. שני השופטים הנוספים שישבו בתיק, ברק-ארז וקרא, הוסיפו רק הערות קצרות, אולם כאלו שחייבות להטריד מאוד כל מי שמאמין שלהריסת בתי מחבלים יש תפקיד משמעותי במאבק בטרור.

השופטת ברק-ארז כתבה את הדברים מעט ברמיזה, תוך שהיא מפנה לפסקי דין שכתבה בנושא בעבר. השופט קרא לעומתה היה ברור מאוד: "לא מכבר הבעתי את עמדתי כי כל עוד עומדת ההלכה על מכונה יש לנהוג לפיה, אולם יש מקום לדון, בהרכב מורחב, בשאלות שמעוררת הפעלת סמכות המפקד הצבאי להריסת בתים מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, בייחוד ככל שהשימוש בה יילך ויגבר. ואין לי אלא לחזור על הדברים". במילים פשוטות: שני השופטים הסכימו לפסק הדין רק משום שכך פסק בעבר בג"ץ, אולם לשיטתם יש מקום לשנות את המצב ולאסור לחלוטין על הריסת בתי מחבלים, גם כשמדובר במחבלים רוצחים ממש.

חשוב לדעת, לא מדובר בקולות בודדים בבית המשפט העליון. לתפיסה זו שותפים עוד שופטים, שניים מהמובהקים בגישה זו הם השופטים מני מזוז וענת ברון (שהם אולי אף יותר קיצוניים בנושא מברק-ארז וקרא, ולו הדבר היה תלוי בהם כבר היה מתקיים דיון נוסף בעניין), וזו לא כל הרשימה.

2

תקנה רחבה

על הרקע הזה יש להבין את המכתב ששלח היועץ המשפטי לממשלה לשר הביטחון ליברמן, שנחשף השבוע. המכתב עסק בשתי סוגיות עיקריות. סוגיה ראשונה, עקרונית, היא השימוש בהריסת בתים כאשר מדובר במחבלים שלא רצחו יהודים, אלא ניסו לרצוח ובפועל הצליחו רק לפצוע. סוגיה שנייה, ספציפית יותר, היא סוגיית הריסת בית המחבל שרצח את עדיאל קולמן הי"ד לפני כתשעה חודשים בפיגוע דקירה בעיר העתיקה בירושלים. במכתב הבהיר מנדלבליט (לא בדיוק במילים הללו, אבל זו רוח הדברים) כי יש להיזהר מלמתוח את החבל מול שופטי בג"ץ בסוגיה הרגישה הזאת, ולכן השימוש בתקנה המאפשרת הריסת בתי מחבלים חייב להיעשות בזהירות רבה. זו הסיבה שבגללה אי אפשר להרוס בית של מחבל שפעל תחת השפעתה של מחלת נפש, למרות שבוודאות הרקע לרצח הוא לאומני. זו גם הסיבה שבגללה אי אפשר להרחיב את השימוש בתקנה גם למחבלים ש"רק" ניסו לרצוח, למרות שמלשון התקנה ברור לחלוטין שהיא חלה גם עליהם.

למעשה התקנה הזאת רחבה הרבה יותר, תקראו בעצמכם: "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי ירייה שלא כחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו או נורו באופן אחר פצצה, רימון-יד או כל חפץ נפיץ או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השוכנים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נדונים בבית משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית, במבנה, בקרקע או עליהם". עיניכם הקוראות.

אז איך היא הפכה לתקנה שעוסקת רק במחבלים רוצחים? בגלל שופטי בג"ץ, שפשוט צפצפו על לשון החוק והחליטו לקבוע קריטריונים משלהם ליישום התקנה, למרות שלשונה ברורה מאוד והיא אף חוסה תחת הגנת פסקת שמירת הדינים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מתברר שלא צריך סמכות לבטל חוקים אם אפשר פשוט לעקר אותם מתוכן, דבר ששופטי בג"ץ מתמחים בו.

3

בלתי שפיט

אבל אפשר גם אחרת. יש סגנון שפיטה אחר שמתחיל לתפוס מקום בבית המשפט העליון. לאט, באופן קצת מהוסס אולי, יש כבר ניצני שינוי ראשונים בתוך פסיקותיהם של השופטים. דוגמה מעניינת אחת קיבלנו בפסיקה שיצאה מתחת ידיו של השופט אלכס שטיין ביום ראשון השבוע, ולכשעצמה לא הייתה מאוד מעניינת. פסק הדין עסק בהעברת הכסף הקטארי לרצועה. משפחות נפגעי טרור עתרו נגד העברת הכסף, וכצפוי העתירה נדחתה. זה היה קורה בכל הרכב של בית המשפט העליון. מה שהיה מעניין הפעם הוא דווקא הנימוקים שכתב השופט שטיין, תוך שהוא שולף מהבוידעם ציטוט של השופט מנחם אלון מימי המאבק סביב דוקטרינת "הכול שפיט" שהוביל באותם ימים ידידו ויריבו של אלון, השופט אהרון ברק: "בשורה ארוכה של פסיקה שיצאה מלפני בית משפט זה נקבע, כי הנושא של אופן ניהול מדיניות חוץ על ידי הגורמים המוסמכים לכך הוא בלתי שפיט, אין הוא ניתן להיבדק על פי קנה מידה משפטי, ובית משפט זה לא יתערב בכגון אלה".

שטיין הוסיף והגדיר היטב גם את חלוקת התפקידים בנושא הזה, ואת העובדה שלא בית המשפט העליון צריך לבחון סוגיות מהסוג הזה למרות חשיבותן. "בעניינים כגון זה שבפנינו, ממשלתנו נותנת דין וחשבון לכנסת ולבוחר, ולא לנו", ציין שטיין. כאמור, מדובר נכון לרגע זה בהתחלה של דרך, והדרך עצמה עוד ארוכה. שטיין עצמו הוא שופט מבוגר וטרי, כך שהוא גם לא יגיע אף פעם לצמרת של בית המשפט העליון. אבל קשה שלא לראות כאן ניצנים של רוח קצת אחרת, שחייבת להימשך גם בקדנציה הבאה כדי שלא תדעך.

***הפינה הכלכלית***

תקופת העלייה

כותרות העיתונים זעקו השבוע על "גל של עליות מחירים" בשלל תחומים. זה התחיל מהידיעה על עלייה צפויה של כשמונה אחוזים במחירי החשמל לצרכן, ונמשך בהודעת קונצרן המזון אֹסם על כוונתו להעלות את מחיריהם של שליש מהמוצרים בשיעור של עד ארבעה וחצי אחוזים. באסם לא פרסמו את הרשימה המלאה של המוצרים שצפויים להתייקר, אבל כבר רמזו שבין המוצרים המתייקרים יהיו חלק מהחטיפים שמייצרת החברה כמו ביסלי ואפרופו, וכן פתיתים, ויטמינצ'יק, קטשופ אסם, קמח תופח, אבקות מרק ותבשילים ועוד. מנגד בחברה הזדרזו להבהיר שהבמבה, הפסטות והמטרנה אינם צפויים להתייקר בגל הנוכחי.

אסם ממש לא לבד. בחודשים האחרונים העלו רבות מחברות המזון את מחירי המוצרים שלהן, וחברות נוספות צפויות לעשות זאת בקרוב. בין החברות שכבר ייקרו מחירים נמצאות חברות המשקאות וענקיות מוצרי החלב תנובה וטרה. עליית מחירי השומשום בעולם תייקר ממש בקרוב גם את מחירי מוצרי הטחינה והחלבה למיניהם, וזה כמובן לא כל הסיפור. בגדול, סל המוצרים בסופרמרקט מתייקר. גם חבילות הסלולר, שמחיריהן צנחו לרצפה מאז רפורמת הדור השלישי, התייקרו לאחרונה. המחירים עלו בשלל צורות מתוחכמות, והם צפויים לעלות עוד בתקופה הקרובה, בניסיון של החברות לחזור למה שמבחינתן הוא רווחיות סבירה.

למה כל זה קורה? התשובה הפשוטה היא שבכל כמה שנים חייב מתישהו להגיע גל של עליות מחירים. כמעט אין מנוס ממצב כזה. כאשר מחירי התשומות (חומרי הגלם, השכר, המכונות וכו') עולים, היצרנים מנסים בהתחלה לספוג את העלייה. זה קורה הן מתוך תקווה שלפחות חלק מעליות המחירים הללו הן זמניות, והן מתוך חשש לירידה במכירות. אולם כאשר בשלב כלשהו העלייה במחיר התשומות מגיעה לסף קריטי, מתחילים חלק מהיצרנים להעלות מחירים. בשלב הבא מתחיל לעבוד גם סוג של "אפקט עדר", שבו יצרנים שחששו תחילה מהעלאת מחירים מקבלים את האומץ לבצע אותה, ואז נוצר מה שמכונה גל.

לצרכנים זו חוויה מאוד לא פשוטה, משום שההוצאות גדלות בתקופה שבה ההכנסה לא גדלה בהכרח, בוודאי שלא באותו שיעור. אולם צריך לזכור שלתקופות של קיפאון במחירים ואפילו ירידת מחירים אנחנו אף פעם לא שמים לב, וגם תקופות כאלה יש. ובכל זאת, הדרך להיאבק בעליית המחירים היא באמצעות כוחם העיקרי של הצרכנים, והוא צרכנות נבונה. לא צריכה לקום מחאת קוטג' כדי שנחליט להפסיק לצרוך מוצרים מסוימים שמחירם עולה. לא כל מוצר הוא מוצר צריכה בסיסי, ואם נהיה נבונים ולא נתקבע על הרגלים, מהר מאוד היצרנים יבינו את המסר.

לתגובות: [email protected]