1
הפרטים הראשונים של פרשיית השחיתות בנוגע למינוי שופטים שנחשפו אתמול, והפרטים הנוספים שמן הסתם עוד ייחשפו בימים הקרובים, הם חומר נפלא לחובבי הסנסציות והרכילות הצהובה.
פרשייה שיש בה את כל האלמנטים הנדרשים כדי לפרנס רומן טיסה זול מהסוג שהופך מהר מאוד לרב מכר. השילוב בין מערכות יחסים אישיות, מערכות יחסים מושחתות ומינויים לתפקידים במערכת שהיא אולי הכי רגישה וחשובה במדינה, באמת מצית את הדמיון. זו גם הסיבה שבגללה חרושת השמועות שקדמה לפרסום הפרשה הייתה למעשה בלתי נמנעת. אבל אסור שהחלק הצהוב של הסיפור, שכבודו במקומו מונח ובוודאי ייחקר היטב על ידי המשטרה, יסיח את דעתנו מההיבטים החשובים יותר של הנושא, שהם ההיבטים המערכתיים שלו. וכמובן שבשלב זה חשוב להדגיש שהכול עדיין בגדר חשדות, ושום דבר עוד לא הפך לכתב אישום ובטח שלא הוכח.
בגמרא במסכת גיטין מצוטט דו-שיח בין אביי לרב יוסף, שבמהלכו משיב רב יוסף לאביי במשל שהפך מאז למוכר וידוע: "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב". ובתרגום למקרה הספציפי שלנו, האשמה בשחיתות היא של המושחת. האחריות לשחיתות נמצאת בחלקה הגדול בתנאים שיוצרים את הכר הנוח לצמיחתה של השחיתות.
ובחזרה לפרשייה המסעירה. צריך לומר באופן פשוט: שיטת בחירת השופטים במדינת ישראל היא שיטה מעודדת שחיתות. בשמאל כבר מנצלים את הסיטואציה כדי לתקוף את שרת המשפטים שקד ואת המהלכים שהובילה לאיזון ערכי במערכת המשפט, אבל שקד היא לא הסיפור. לא היא החשודה וכמובן שלא היא יצרה את השיטה. הבעיה היא בשיטת הבחירה המתנהלת בחדרים סגורים ובלי שום שקיפות מינימלית. שיטה שמזמינה דילים אפלים שאיש איננו יכול לעלות עליהם בזמן אמת. בעוד הפרשייה הנוכחית נחשפה, לפחות בדיעבד, אף אחד מאיתנו לעולם לא יידע מה עוד קרה בחדר הסגור של הוועדה ולא צריך היה לקרות. כאשר הפרוטוקולים של ועדת השתיים של בית המשפט העליון חסויים, והפרוטוקולים של הוועדה לבחירת שופטים מתפרסמים אבל לא משקפים שום דבר ממה שקורה בחדר הוועדה, המושחתים פורחים.
כמובן שלא כולם מושחתים, ממש לא. רוב חברי הוועדה לאורך השנים הם כנראה אנשים נקיי כפיים, אבל בתנאים הללו גם הם לא יכולים להבחין בשחיתות ולעצור אותה כשהיא מתרחשת. בימים כאלה אתה מתחיל לקנא באמריקנים שבוחרים את השופטים שלהם (במדינות) פשוט בהצבעה בקלפי. אז לא בטוח בכלל שזו השיטה שצריכה להיות כאן, אבל השיטה חייבת להשתנות, ועכשיו גם ברור לכולם למה.
2
נקמה מאוחרת
משרד המשפטים הודיע השבוע על החלטת היועמ"ש לסגור את תיק החקירה בפרשיית ההצעה לכאורה לשוחד לשופטת בדימוס הילה גרסטל. כזכור, במסגרת החקירה נחקר חשד לפיו היועץ האסטרטגי אלי קמיר העביר לשופטת בדימוס גרסטל שהתמודדה על כהונת היועמ"ש את ההצעה הבאה: ראש הממשלה יתמוך במינויה של גרסטל לכהונה הרמה, והיא בתמורה תתחייב לסגור את "תיק המעונות", שכלל אז חשדות נגד שרה נתניהו ונגד סמנכ"ל משרד ראש הממשלה עזרא סיידוף. על פי החשד קמיר העביר לגרסטל את ההצעה בשמו של ניר חפץ, מקורבם לשעבר של בני הזוג נתניהו וכיום עד מדינה נגדם.
היועמ"ש החליט על סגירת התיק לאחר שלדעתו לא התגבשה בתיק תשתית ראייתית מספקת לצורך הגשת כתב אישום נגד מי מהמעורבים. בהקשר זה יש לציין כי נגד ניר חפץ בכל מקרה לא היה מוגש כתב אישום, משום שבמסגרת הסכם עד המדינה שנחתם עמו הוא זכה לחסינות מפני העמדה לדין גם בפרשייה הזאת.
סגירת התיק, יש לציין, הייתה די צפויה. כבר בשלב החקירה דווח כי ישנה אי בהירות סביב השאלה מה נאמר בשיחה שבין חפץ לקמיר, ומה נאמר בשיחה שבין קמיר לגרסטל שהתקיימה זמן קצר אחר כך. חוסר הבהירות הוביל לכך שאי אפשר להוכיח שבאמת הייתה במקרה הזה הצעת שוחד ממשית, ולא סתם הפרחת ספקולציות בעייתיות אך חסרות בסיס במציאות.
מה שמעניין מאוד בסיפור הזה הוא ההודעה שפורסמה. מי שקורא אותה לא יכול להתחמק מהתחושה שמישהו במשרד המשפטים השתדל מאוד להוציא את השופטת בדימוס גרסטל רע מהפרשייה. מה שכמובן מעלה את השאלה האם אין כאן ניסיון לנקמה מאוחרת בשופטת, שעשתה חיים קשים מאוד לפרקליטות ולמשרד המשפטים בתקופה שבה כיהנה כנציבת הביקורת על התביעה. גרסטל כזכור הצטיירה שם כאויבת, ומתברר שגם לאחר שהמהלך לסילוקה מהתפקיד הצליח לא שכחו לה את העימות הקשה.
תהייה נוספת העולה מההודעה היא כיצד נפקד ממנה, באורח מעט משונה, שמה של אחת העדות המרכזיות שנחקרו במסגרת הפרשה, נשיאת בית המשפט העליון כיום אסתר חיות. האם מישהו בפרקליטות או במשרד המשפטים מעוניין שנשכח את העובדה שחיות שמעה מידידתה השופטת בדימוס גרסטל על הצעת שוחד שלכאורה נמסרה לה ולא עשתה עם המידע הזה דבר?
3
באיחוד הלאומי דרוש שינוי
בחירתו, הצפויה יש להעיר, של בצלאל סמוטריץ' לתפקיד יו"ר האיחוד הלאומי, מציבה בפניו שורה של אתגרים פוליטיים. אחד המרכזיים באתגרים הללו הוא האתגר המפלגתי. האיחוד הלאומי היא אולי הקטנה במפלגות הכנסת ה-21, שני מנדטים בלבד. למרות זאת הבחירות הפנימיות בה משכו תשומת לב ציבורית רבה מאוד, בין היתר משום שהיא המפלגה הראשונה שערכה בחירות פנימיות מאז הוכרז על ההליכה לבחירות. אולם מי שעקב אחרי העיסוק בבחירות הפנימיות באיחוד הלאומי ברשתות החברתיות השונות נתקל בלא מעט תהיות סביב הנושא. איך זה מתנהל? מי חברי המרכז? ובעיקר, מי בחר את 129 חברי המרכז שבחרו השבוע את היו"ר ואת הרשימה לכנסת?
התשובה, למי שעדיין תוהה, היא שלא מדובר במרכז נבחר אלא במרכז ממונה. את כ-30 חברי המרכז הראשונים בחר הצוות שלמעשה הקים את השלד הארגוני של המפלגה בראשות המזכ"ל דאז, נחי אייל. את יתר החברים בחרו ועדות איתור שמינה המרכז לאורך השנים, ומי שאישר את צירופם בכל שלב היו חברי המרכז שמונו עד אז. לשבחם של מי שהרכיבו את המרכז בצורתו הנוכחית יש להגיד שבגדול הם עשו טובה. הם יצרו פסיפס אנושי שבמידה רבה מאוד משקף את קהל הבוחרים של המפלגה עד כה. אנשי תורה והתיישבות, אנשי עשייה ממגוון תחומים, נציגי מוסדות ותנועות בעלי משקל בציונות הדתית ועוד.
אבל כאשר אנחנו מדברים על תנועה שמתיימרת לייצג מגזר – זה לא מספיק. חייבת להימצא הדרך ליצור זיקה ברורה יותר בין המפלגה ונבחריה ובין הציבור שאותו היא מבקשת לייצר בכנסת. אחרת אין הבדל מהותי בין מפלגה שבה אדם אחד בוחר את היו"ר ואת הרשימה ובין מפלגה שבה 129 אנשים בוחרים את היו"ר ואת הרשימה, אבל בלי שהציבור נתן להם מנדט לעשות זאת. הבעיה, חשוב להבין, איננה בדמוקרטיוּת. כל מפלגה שמשתתפת בבחירות דמוקרטיות היא דמוקרטית, גם יש עתיד. הבעיה היא בתפקיד שנטלה על עצמה המפלגה - ייצוגו של המגזר.
הפתרון יכול להתנהל בשני כיוונים מרכזיים. כיוון ראשון הוא באיחוד מפלגתי מלא עם הבית היהודי, במצבה כעת – נטולת יומרות להפיכה למפלגת שלטון, תוך הסכמה על מנגנון הבחירה של היו"ר ונציגי המפלגה בכנסת. אין סיבה שבמצב הנוכחי איחוד כזה לא יעלה כאופציה ריאלית על הפרק. סוגיית החובות העצומים של הבית היהודי תצטרך כמובן למצוא פתרון, אבל פתרון כזה מן הסתם יימצא. כיוון שני הוא ברביזיה פנימית בתקנון האיחוד הלאומי וביצירת מנגנון חדש לבחירת חברי המרכז שישקף את היותם נציגי הציבור. זה לא חייב להיעשות בדרך המקובלת כיום במפלגות הגדולות. אפשר לחשוב על פתרונות יצירתיים. אבל שינוי חייב לקרות.
***הפינה הכלכלית***
תסריט ידוע מראש
אחרי תקופת מעבר שנמשכה כשנה ורבע חזר שוק ערוצי הברודקאסט בטלוויזיה בישראל למבנה של ערוץ ציבורי אחד ושני ערוצים מסחריים. החל מהלילה שבין שלישי לרביעי הוחשך המסך באפיק 14 בשלט, והערוץ הממוזג רשת-עשר החל את השידורים המאוחדים באפיק 13. עם סיומה של התקופה באה אל קיצה גם האנומליה המשונה שבה חברת 'החדשות', לשעבר חדשות 2, משדרת במקביל בשני ערוצים, רשת וקשת, שלאורך יתר שעות היממה הם מתחרים. בכך תם גם סופית עידן השותפויות בשוק הטלוויזיה המסחרית בישראל, שהחל עם הקמת ערוץ 2 במבנה של ערוץ אחד ששידוריו מחולקים בין שלוש חברות, קשת, רשת וטלעד, המשכו בערוץ 2 של קשת ורשת וסיומו באנומליה של שני הערוצים עם חברת החדשות האחת. ברמה הרגולטורית הושלם כאן גם תהליך נוסף, המעבר מזיכיונות לרישיונות בטלוויזיה המסחרית.
הנעלם הגדול כמובן הוא השאלה איזה אופי יתגבש לערוץ 13 החדש והמאוחד. האם הוא יהיה יותר רשת, יותר ערוץ עשר או משהו חדש לגמרי, יצירה שונה ממה שהכרנו עד כה. חברת החדשות שתשרת את הערוץ הממוזג תהיה חדשות עשר, אולם ביתר הפרמטרים נראה נכון לרגע זה שדווקא רוחה של רשת תהיה כנראה הרוח המובילה. בכל מקרה עוד מוקדם לדעת, ורק בעוד חודשיים או שלושה אפשר יהיה באמת לקבוע מה טיבו של היצור הזה שנולד השבוע.
מבחינתנו הצופים המהלך הזה מביא אל קיצו תקופה שהייתה במידה רבה גן עדן טלוויזיוני. שלושה ערוצי ברודקאסט מסחריים הביאו אל המסך שלנו מגוון גדול מאוד של תכנים, שכעת בהכרח יצטמצם באופן משמעותי. טווח הזפזופ שלנו יקטן, וכך גם הסיכוי למצוא ברגע נתון תוכנית שאנחנו מעוניינים בה. אבל גן העדן הזה היה במידה רבה גן עדן של שוטים. השוק במבנה שהיה בשנה ורבע האחרונות לא יכול היה לשרוד. אנחנו הצופים נשלם אולי מחיר, אבל בלעדיו היינו עשויים להגיע למצב שבו שני הערוצים היו למעשה קורסים.
בצד הנחמה צריך לזכור שני נתונים חשובים. הראשון הוא הירידה העקבית במשקל של הצפייה הקלאסית בטלוויזיה בכלל ובערוצי הברודקאסט בפרט. אנחנו צורכים כיום את הטלוויזיה שלנו במגוון דרכים, וישיבה מול המסך בשעות הקבועות היא רק אחת מהן. הנתון השני הוא שינוי האופי של הערוץ הציבורי. אחרי עשרות שנים של ערוץ ציבורי חסר כל אטרקטיביות, מציג כיום כאן 11 לוח משדרים שנותן פייט לערוצים המסחריים, כולל בטופ של העשייה הטלוויזיונית, סדרות הדרמה. הרייטינג אומנם עדיין לא גבוה, אבל מי שמחפש מה לראות בהחלט יוכל למצוא את זה גם שם.
לתגובות: [email protected]