רחל פרנקל
רחל פרנקלצילום: דוברות הכנסת

הסערה במכינת בני ציון בתל אביב מסרבת לגווע. פחות משנה לאחר האסון בנחל צפית, שבו קיפחו את חייהם תשע נערות ונער מתלמידי המכינה, היא פותחת מחדש את שעריה לקראת שנת הלימודים הבאה, והורים שכולים מכריזים מלחמה.

כזכור, בעקבות האסון הושהתה פעילותה החינוכית של המכינה למשך שנה, לטובת תהליך מעמיק ויסודי שיאפשר שינוי, טיוב ותיקון. לאחר האירוע עברה העמותה תהליך התחדשות, שבמסגרתו הוחלפו חלק מחברי ההנהלה, העמותה והוועד המנהל. שירה אטינג, טייסת חיל האוויר, מותנה למנכ"לית העמותה וראש המכינה, ואילו רחלי פרנקל מונתה לראש העמותה.

לפני כחודש פרסמה המכינה דו"ח שעוסק בפעילות המכינה לפני האסון, ומצביע על כשלים שונים בהתנהלות הנהלת בני ציון. למרות זאת המסקנה הברורה של הדו"ח היא ש"ראוי שהמכינה תמשיך להתקיים". בדו"ח צוין כי צוות המדריכים אינו מגוון ומנוסה מספיק, ופועל תחת עומס. הצוות כלל מדריכים שברובם המכריע היו בעלי ניסיון מקצועי נמוך ובלי השכלה אקדמית, ועם תחלופה מהירה יחסית. כמו כן הפעילות במכינה הייתה ידועה כאינטנסיבית במיוחד. חלק מהבוגרים מעידים על מחסור בשעות שינה, תזונה לא מספיק מגוונת ובריאה וחוסר בזמן אישי לתהליכי עיבוד ומנוחה.

על פי תפיסת ההנהלה שפורסמה יחד עם מסקנות הדו"ח, על מנת לקחת אחריות במובן העמוק והאמיתי ביותר המכינה צריכה להמשיך ולהתקיים, תוך ביצוע תהליך של בדיקה מעמיקה ושל חשיבה מחודשת על המשך דרכה. "אחריותנו ומשימתנו הראשונה היא להבטיח שאסון כזה או דומה לו לא יתרחשו שנית, ושכל מה שניתן ללמוד יילמד ויוטמע. אנו רואים בהמשך פעילות המכינה שליחות, כתובת ונוכחות של בעלי תפקידים שאחריותם היא להפיק לקחים, לתת מענה לשאלות, לתמוך בנפגעים, לזכור ולייסד פעולות הנצחה", נאמר בדו"ח.

אבל את ההורים השכולים זה לא מספק, והם ממשיכים להילחם נגד פתיחתה המחודשת של המכינה. לפני שבועיים הם הפגינו מול המקום בשעה שהתקיימו בו ראיונות עם צעירים שמועמדים ללמוד במכינה בשנה הבאה. רותם בר שלום, אמה של אילן שנהרגה באסון, אף עתרה לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד העירייה והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, בטענה כי המכינה יושבת במבנה שהייעוד שלו הוא לבית מלון בלבד.

הסתירו כוויות קור

"דעת רוב ההורים שהיא שהמכינה לא צריכה להיפתח, עד שתוקם ועדת חקירה ויוסקו מסקנותיה", מבהיר אוריאל בר שלום, אביה של אילן ז"ל שלמדה במכינה ונספתה באסון. לטענתו, הדו"ח שהכינה המכינה לוקה בחסר. "הוא נערך במודל תהליך שעבר חיל האוויר שמתבסס על אמינות בדיווחים. בחיל האוויר זה עבד, במכינת בני ציון זה לא קורה. המכינה הסתירה מידע. הם לא החליפו את כל ההנהלה כמו שהם טוענים".

כחיזוק לטענותיו הוא מספר כי סמנכ"ל המכינה כיום היה בטיול שבו התייבשו לא מעט חניכים כשנה לפני האסון, והוא הסתיר את המידע הזה. "זה מקום שבו חניכים מודים היום שהם לא יצאו הביתה כדי להסתיר כוויות קור. אלו דברים שצצו אחרי האסון. לכן כל הבסיס לדו"ח הזה נשמט ואין לו שום משמעות. זה דו"ח תקשורתי ולא דו"ח אמיתי, והוא גם נעשה בזמן מאוד קצר. המכינה לא יכולה להשתנות בארבעה חודשים, זה תהליך ארגוני שלוקח זמן".

שנת הפסקה בפעילות המכינה זה לא זמן מספק לבדק בית?

"עד שגייסו מנכ"לית לקח כמה חודשים, להכין את הדו"ח לקח עוד כמה חודשים, בסוף בסמוך לפרסום הדו"ח הם כבר התחילו לגייס תלמידים חדשים, עוד לפני שהם הסיקו את המסקנות. עובדה שלא כל ההנהלה הוחלפה. טוענים שהשאירו חלק מהצוות הקודם בשביל חפיפה, אבל אפילו הרמטכ"ל הנכנס עבר חפיפה קצרה יותר. זה הכול אמתלות. גם בקרב חברי הוועד המנהל יש אנשים מהגוורדיה הישנה".

אוריאל ומשפחתו מלווים את המכינה מאז הקמתה, ודאגו לתרומות משמעותיות מאוד במהלך שנות קיומה. ההתרשמות שלו עד עכשיו היא שלא נעשו שינויים משמעותיים בהנהלת המכינה, והיא עדיין נשלטת על ידי אותה משפחה. "אני לא סומך על האנשים האלה. לא בגלל האסון, אלא בגלל שדקה אחרי, עוד במהלך השבעה, הדבר היחיד שעניין אותם זה לפתוח את המכינה מחדש", הוא אומר בחריפות. "זאת משפחה שאנחנו מכירים. הכאב שלנו הוא אחר, כי אלה היו חברים שלנו. הייתה דרך לתיקון ואמרתי את זה למנכ"לית, אבל האנשים ששולטים במכינה לא רוצים בתיקון הזה. הם רוצים להמשיך את המכינה בכל מחיר, בלי לתקן. הם לא לקחו אחריות. היינו צריכים לנהל מאבק כדי שלא יפתחו כבר בשנה הנוכחית, והם נכנעו רק בגלל שפנינו לתורמים שלהם. זה לא בא מעצמם".

לדבריו, מי ששולט עדיין במכינה אלה אנשים שעד היום לא מוכנים להודות שהם בכלל טעו ולא מוכנים להיכנס לרגולציות של מוסד חינוכי. "הם אומרים דברים מסוימים כדי שיוכלו להמשיך, אבל הם לא מודים באמת ובתמים שהם טעו". אוריאל גם סובר שנער שנכנס ללמוד כיום במכינה מסתכן בחייו. "אשמח לגלות שטעיתי ולאכול את הכובע", הוא מוסיף. "אם לא חניך של השנה הזאת, אז החניך של עוד שש שנים. זה לא היה אסון טבע, אלא של אנשים גרמו למוות, ביוהרה, הרבה יותר מאשר ברשלנות".

לתקן מבפנים

רחלי פרנקל נקראה אל הדגל במכינה והתגייסה למשימה מעולם אחר לגמרי, היות שסגירת המכינה הייתה נראית לה תגובה מוטעית: "לא ככה מתמודדים עם אסון. היו אסונות בתנועות נוער, בבתי ספר ובבתי חולים. אף פעם לא סגרו מוסד בגלל זה. במקרה הטוב האשמים שילמו את המחיר. מאסון צריך לגדול ולתקן. ככל שאתה יותר קרוב לאסון, צריך להיות יותר מעורב בתיקון. האנשים שהיו מעורבים באסון כבר לא קשורים למכינה היום. במשך שנת ההפסקה עסקו בבדק בית, תחקירים ומסקנות אופרטיביות לתיקון והגיעו למסקנה שיש הצדקה לזכות הקיום של המכינה ולו רק להיות החזית של התיקון".

את הטענות כלפי סמנכ"ל המכינה הודפת פרנקל, ומסבירה שבזמן האסון הוא היה בתפקיד תחזוקה בלבד ולא היה קשור. "הרעיון היה לשמר משהו מהזיכרון הארגוני. יותר קל לנקות לגמרי, אבל הוא מעורב בעשייה טובה, והיה חשוב לשמר את הקו של המכינה שלנו. הרי מכינות חדשות צצות כפטריות אחרי הגשם. הרעיון הוא לקחת את המקום שנושא אות קין של אסון כל כך נורא ולתקן מבפנים".

הלקחים אכן הופקו כדי שמקרה כזה לא יחזור על עצמו?

"השנה לא הייתה שום פעילות חינוכית, ובכוונה אין כרגע חניכים במערכת. כל המאמץ הוקדש לבניית תוכניות בנושא. ברגע שמכניסים, צריך יהיה להדק הכול. זה הרושם שלי. שירה המנכ"לית היא האדם הכי צנוע וקשוב. למרות שהיא טייסת, היא לא עפה על עצמה לרגע".

בנוגע למשפחות השכולות שמתנגדות לפתיחת המכינה, היא מנסה ללכת בין הטיפות. "אני חלילה לא שופטת אנשים בשעת כאבם", מדגישה פרנקל, "הם עושים מה שנראה להם לנכון, נגד האנשים שמנסים לשקם את המקום שגם הם עושים מה שנראה להם לנכון. הוועד המנהל מנסה מאוד להיות בקשר עם המשפחות הללו. עם חלק הולך היטב ועם חלק לא הולך וזה בסדר. זאת זכותם המלאה".

פרנקל מספרת שגם עם ההורים המפגינים יש תקשורת מסוימת, ברמה כזאת שהנהלת המכינה הודיעה להם על שינוי שעות הראיונות, כדי שלא יפגינו מול בניין ריק. "ידענו שהם הולכים להפגין וקשה לנו עם זה, אבל זה חלק מהסיפור של המכינה. חניכים מדברים בחוץ עם המשפחות ואז הם שואלים אותנו שאלות ואנחנו צריכים לענות תשובות מוצלחות. אבל לא הייתי רוצה שאף חניך או הורה של חניך יבוא אלינו בלי להתמודד עם העניין הזה עד הסוף".

ממכינת בני ציון נמסר כי בעמותה פועלים כיום בעלי תפקידים ספורים שעבדו במכינה גם בתקופת האסון. בעלי תפקידים אלו משמשים כמוקדי ידע ארגוניים לאור חילופי התפקידים הנרחבים שהתקיימו במכינה ובעמותה. אותם בעלי תפקידים לא היו מעורבים באסון ולא תפקדו בו בתפקידים חינוכיים ועל כן יכולים להוות חלק מהתיקון.