דגם המקדש במוזיאון ישראל
דגם המקדש במוזיאון ישראל פלאש 90

זמן בנייתו של מקדש הוא קצר לאין ערוך מהזמן המוקדש לרצון, לשאיפה ולתפילה אליו ועליו. למעשה בית המקדש עשוי אבנים שכל אחת מהן הגיעה מתפילותיו של עם ישראל לאורך שנות גלותו, שנות ההשתוקקות למקדש. אלו ה'אבנים עם לב אדם', לב האדם משוקע באבנים הללו מתוך התפילות.

גם הטוב שיש לנו היום יתכן וראשיתו נעוצה בתפילתם החרישית של אבותינו מלפני מאות שנים. אנחנו קוטפים את פירות תפילתם מבלי לדעת זאת.

על מה אנחנו צריכים להתגעגע באותה תפילה למקדש? סבי היה אומר את המזמור 'מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר' בין נטילת ידיים לברכת 'המוציא', כי כאשר חסר לי אני מתאווה הרבה מעבר לצורך שלי, אני שוכח למדוד ולהגביל את הצרכים שלי ואני לא מתמלא. במשכן כל חלקיו נמדדים במידה מדויקת. כשאני שוכח למדוד את הצרכים שלי והופך את הקב"ה למעין "כספומט עליון" חסר לי ואני מחפש מילוי, אני מתאווה, וחיסרון שלא מתמלא זו קללה ואומללות. לעומת זאת כאשר ה' רועי אז לא אחסר.

בעבר היינו עולים לרגל שלוש פעמים בשנה. המקדש הוא ארמונו של מקום וכסאו של הקב"ה הוא הארון. בשירת הים אנחנו אומרים 'מכון לשבתך פעלת ה'', כאילו עשה ה' לעצמו מקום לשבת ומקום הישיבה הזה הוא הארון.

היכן הם רגליו של הכיסא? בכל עלייה לרגל אנחנו נזכרים שאנחנו הם רגלי הכיסא, שהכיסא אינו שלם בלעדינו. הרגלים הם כמו המרכבה לשכינה. אנחנו נושאים את גילוי ה' והרגליים הם כמו גלגלי המרכבה. על ידינו מתגלה כבוד ה' בעולם, כיסא המלוכה עניינו כבוד ואנו מוציאים את הכבוד האלוקי מהנסתר לגלוי.

בעל החיים היחיד ללא רגלים הוא הנחש. הוא שהעז לומר שהוא אינו מרכבה, הוא בשליחות עצמו ולא בשליחותו של אף אחד, ומשום כך עונשו הוא אכילה עוד ועוד ותחושת טעם של עפר, תחושה קבועה של חסר

כשיש בנו זיכרון של שליחות ואנחנו מתפקדים כרגלי המרכבה לא חסר לנו. חז"ל אומרים שכל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה. המשמעות היא שכאשר אני עובר עבירה בסתר אינני חלק מהמרכבה. השכינה היא לכאורה בחוץ ולא בי עצמי, ואמירה זו היא שדוחקת את כבוד ה'.

את יחסי האדם עם בוראו דימו והמשילו למלך ועבד, אבא ובן, בעל ואישה, אך אף אחד מהדימויים הללו אינו מבטא שותפות כמו בכרובים, קרבת 'ופניהם איש אל אחיו'. בעל התניא מבאר את הפסוק בשיר השירים 'מי יתנך כאח לי', אנחנו מתגעגעים לכך שהקב"ה יחזור אלינו ונשוב להיות שותפים כאחים.

לאורך ההיסטוריה שותפות אחים נכשלו שוב ושוב, החל מקין והבל דרך ישמעאל ויצחק, יעקב ועשיו ויוסף והאחים. הפעם האחת שבה שותפות הצליחה הייתה אצל משה ואהרון, שבהמשכן נבנה תחת ידי שניהם מתוך שותפות וללא קנאה. קשר האחווה העמוק ביותר בינינו לבין ריבונו של עולם הולך ומשתכלל.

רבי נחמן מתאר בסיפורי מעשיות שהמקדש הוא תמצית כל הערים כל המדינות וכל הבתים, אבל תמצית האנושות הוא עם ישראל וזהו המשכן המבטא את השראת השכינה בכל אחד ואחד. המקדש מבטא את התגלות הקדושה במקום ובכלים. זהו ההבדל בין המשכן והמקדש.