מבקר הקולנוע האנגלי רובי קולין אמר פעם שסרט נהדר או הצגה טובה צריכים לרדוף אחרי הצופה ולהיכנס לו לתוך החלומות. ואתם, הוא פנה לשחקנים, אל תתפשרו על פחות מכך. המחזה 'שלימה' של רויטל בן מנחם ועינת דבי נכנס בהחלט לקטגוריית המחזות שעליהם כותב קולין, ומציב רף גבוה בכל הקשור למינימליזם. שתי שחקניות, תפאורה פשוטה שלא מתניידת במהירות ממקום למקום ותלבושות בצבע שחור. אבל הקסם, אוי הקסם. המערכה הראשונה נפתחת בוויכוח נוקב של יעל (עינת דבי) עם בעלה. רק כאשר היא יוצאת מהבית נסערת, היא פוגשת את עצמה (רויטל בן מנחם). לאחר התנגשות חזיתית עם האגו שלה, עם הרצון להיות בשליטה כל הזמן ועם הידיעה שאין באמת לאן לברוח, היא עוברת מסע פנימי שמוביל בסופו של דבר לתובנה משמעותית שמעניקה לה ראייה אחרת לגבי עצמה ולגבי מערכות היחסים בחייה.
ההצגה עשירה בהומור מבריק, במשחק משכנע וברגעי דרמה שמגיעים לשיא לקראת סיום המחזה. הסצנות עוסקות בחלקן בעול הכבד המונח על כתפיה של אישה בימינו, ובאתגר הגדול של טיפוח קריירה לצד תפקוד מקסימלי במטלות הבית וגידול הילדים, אך יחד עם זאת מחדדות את הזכות הגדולה לנהל את הבית מתוך שמחה והכרה בערך העצמי שיש לכל אישה.
בשונה מהצגות אחרות במגזר שעוסקות גם הן באותם תכנים, 'שלימה' לא מנסה לייפות את מציאות היומיום. יש רגעים שכל אישה רוצה לברוח הכי רחוק שאפשר, אבל גם שם ירדפו אחריה השדונים הקטנים של ייסורי המצפון ולא ייתנו לה מנוחה. גם באי בודד, מתברר, את אף פעם לא לבד. בהעדר קאסט נרחב של שחקניות, רויטל בן מנחם ועינת דבי הן אוסף נהדר של זהויות, שמצליחות ליצוק משמעות לכל אחת מהדמויות בבעלותן בלי להיגרר למחוזות גרוטסקיים ומשחק מאולץ. העובדה שמדובר בקהל נשי בלבד יוצרת מנעד רחב של רגשות שכל צופה יכולה להזדהות איתם. הדגש על הפרטים האנושיים, שהם נחלתן הבלעדית של כל הנשים בישראל, מרכך את הנפילות של כולנו ומעביר מסר ברור: את אישה ויש לך את הכוחות לקום בכל פעם מחדש. כמו במציאות, גם במחזה יש מסע אמיתי שבסופו מתרחש הקתרזיס, אלא שבחיים האמיתיים נדרשת עבודה עצמית לא מבוטלת, ורק היא תשנה את תפיסת העולם של הגיבורה.
פרט לאיכות הדיאלוגים בין השחקניות, ישנו הישג לא מבוטל של שמירת המתח לכל אורך ההצגה, וכאשר הדמויות עוברות ממשחק ישיר לפאוזה מוזיקלית יכולתי לשמוע את הנשימות של הצופות באולם. המאבק שמתחולל בין הנפש האלוקית שזועקת לקצת רוחניות בחיים החומריים האלה ובין השגרה השוחקת, מקבל צבעים נשיים שגורמים לפרצי צחוק בקהל וגם לדמעות פה ושם. קטעי המוזיקה שמשהים את התפתחות העלילה יוצרים מרווחי זמן שמאפשרים לצופה לעבד את מה שראתה ולהכין את עצמה לקראת המערכה הבאה.
אם נחזור רגע לרובי קולין האנגלי, 'שלימה' הצליח לרדוף אחריי לא מעט ימים לאחר שצפיתי בו לראשונה. אולי לא עד החלומות ממש, אבל זה רק בגלל שיש לי תינוק קטן לקום אליו בלילה.