בני הנוער מוכנים להתקין סינון, ודווקא ההורים נרתעים. אילוסטרציה
בני הנוער מוכנים להתקין סינון, ודווקא ההורים נרתעים. אילוסטרציהצילום: istock

אבינועם הרש לא שמע את השם "פורטנייט" מעודו ובטח שלא ידע מה עומד מאחוריו. יום אחד, כשישב והתבונן במשחק כדורגל של ילדי בית הספר שבו הוא מלמד, הבחין שאחד התלמידים נפל לרצפה ונחבל, אך למרות זאת המשחק נמשך ואף אחד מהשחקנים לא בא לדרוש בשלומו. הילד השרוע נשאר כך כמה דקות, עד שסוף סוף ניגש אליו אחד מחבריו. אך למרבה הפלא, הוא לא בא כדי להושיט לו יד. הוא נעצר ליד הילד השוכב, רקד ריקוד מוזר שבו הוא נופף בידיים לצד המותניים והמשיך לדרכו.

"הדבר הזה שיגע אותי, ומיד רצתי לברר מה זה", מספר הרש. הבירור העלה הסבר שהותיר אותו המום. "יש משחק רשת בשם 'פורטנייט', שהוא משחק הרשת הכי פופולרי שהיה אי פעם. משחקים בו ילדים מכל העולם, תוך כדי שהם מתקשרים זה עם זה בתיבות צ'אט. מטרת המשחק היא כמובן להרוג כמה שיותר, ומה שהפך לסמל המסחרי של המשחק הוא אותו ריקוד מוזר, שהדמויות במשחק רוקדות לצד הגופות שהצליחו להרוג. כשנכנסתי למשחק וראיתי את זה, נפל לי האסימון למה הילד במגרש התכוון".

הרש, מחנך וחבר מערכת 'הגיע זמן חינוך', אינו היחיד. הורים רבים אינם מודעים לכל ההתרחשויות שחווים ילדיהם ברשת. היכולת של הילדים לדבר בשפה הטכנולוגית ולרוץ בקצב שלה, מותירה את ההורים הרחק מאחור בכל הקשור להבנת עולמם של ילדיהם, וממילא גם ביכולת להשפיע עליו.

הפדופיל מהסמטה עבר לרשת

סקר חדש שהזמינה חברת הסינון 'אינטרנט רימון', ונערך על ידי חברת 'מדגם' בראשות מינה צמח ומנו גבע, מצביע על נתק משמעותי בין תפיסת ההורים ובין מה שבאמת פוגשים הילדים באינטרנט.

על פי הנתונים, כ-84 אחוזים מהנוער בציבור הדתי-לאומי מדווח שנחשף לתכנים מיניים או אלימים בזמן הגלישה באינטרנט. הפער בין המספר הזה ובין האופן שבו ההורים תופסים את העניין הוא עצום: כ-50 אחוזים מההורים חושבים או בטוחים שילדיהם לא ייחשפו לתכנים אלימים או פורנוגרפיים בזמן הגלישה באינטרנט. פרט לכך, פחות משני אחוזים מבני הנוער שדיווחו כי נחשפו לתכנים מיניים העדיפו לשתף את ההורים בדבר.

הנתון לגבי היחשפות בני נוער לתכנים מיניים ואלימים מתייחס לכל סוג של היחשפות, גם במצבים שבהם הנער התעלם מפרסומת שצצה או דחה אותה. נתונים לגבי צפייה ממשית באתרים כאלה קשה לייצר, מפני שבאופן טבעי ייתכן שהתשובות של הנערים אינן כנות לגמרי. עם זאת, ד"ר יניב אפרתי, מייסד המרכז הישראלי לקידום מיניות בריאה ומרצה במכללת אורות ישראל, מציג נתונים שעשויים לסבר את האוזן. במחקר שערך, 62 אחוזים מהנשאלים דיווחו כי הם צופים בתכנים פורנוגרפיים, בטווח שבין תדירות יומית לחודשית. אפרתי מציין שהתנהגות מינית באינטרנט היא רחבה הרבה יותר מצפייה בפורנוגרפיה בלבד, והיא כוללת שיחות ברשתות חברתיות על נושאים מיניים, קבלת תמונות שאינן הולמות בווטסאפ ומפגש עם תכנים נוספים שעוסקים במיניות. ההיחשפות הזאת מכניסה למעגל עוד בני נוער, מעבר ל-62 האחוזים שצופים בפורנוגרפיה באופן קבוע.

"אנחנו מנסים לפקוח להורים השכם והערב את העיניים", אומר יריב פאר, מנכ"ל חברת הסינון 'אינטרנט רימון'. "הורים בטווח הגילים 45-30 אומרים לעצמם שגם הם היו ילדים, וגם הם נפלו והמשיכו הלאה, והיום הם נורמטיביים. צריך להבין שהמציאות של הילדים שלנו שונה בתכלית מהמציאות שאנחנו חווינו. אנחנו רואים בסקר של-90 אחוזים מבני הנוער מעל גיל 14 יש סמארטפונים, ובמקומות מסוימים זה מתחיל כבר מגיל צעיר יותר. יש בתוך הסמארטפונים תכנים בכמויות בלתי נתפסות, בלחיצת כפתור. זה לא כמו בזמננו, שהיה צריך להשקיע מאמץ ולהסתתר".

צורת מחשבה נוספת שמאפיינת את ציבור ההורים, על פי פאר, היא שהטיפול בבעיה צריך לבוא דרך חינוך ולא דרך סינון. פאר סבור שזו טעות בקריאת המציאות. "אנחנו כמבוגרים, שבנינו את עצמנו ויש לנו כלים, מתקשים לעמוד בפיתויים השונים שמציג לנו הסמארטפון. אז לחשוב שנער, שמוצף בפיתויים ונמצא בגיל שהיצר משתולל בו, יכול להתמודד עם זה בכוחות עצמו – זו טעות. זה לא רצוני אצלם. אנחנו גם סבורים שחינוך הוא הדבר הראשון, והורים צריכים להיות שם כדי לתווך ולהסביר מה היחס הנכון למיניות, אבל צריך גם סינון. זה כמו שמרטף, הוא לא בא במקום חינוך אלא רק ככלי עזר".

פאר מזכיר נתון נוסף ומעניין שעולה מהסקר. על פי הנתונים, 50 אחוזים מהנערים שנשאלו הביעו נכונות להתקין תוכנות סינון במכשירים שלהם. ייתכן שגם הנתון הזה קשור לפער בין הדורות בהיכרות עם הטכנולוגיה – בעוד הנערים מכירים ומבינים שטכנולוגיות סינון מתקדמות כבר לא פוגעות באיכות הגלישה, חלק מההורים נותרו עם הזיכרונות מתוכנות הסינון הראשונות שהאטו את הגלישה.

אך עם כל ההתקדמות בתחום טכנולוגיות הסינון, קיים תחום אחד שבו היכולות עדיין חלקיות: לפגיעות דרך הרשת, ובעיקר פגיעות פדופיליות, טרם נמצא מענה טכנולוגי מלא. "פיתחנו יכולות לזהות תמונות שנשלחות מקבוצות מסוכנות בתוך אפליקציית הווטסאפ ולחסום אותן, אבל בתחום הזה יש לנו עוד עבודה", אומר פאר. "האחריות מוטלת עלינו ההורים. אם פעם היו אומרים לנו 'אל תלכו בסמטה ההיא בחושך', היום אפשר ללכת בסמטה בבטחה – כי הפדופילים שהסתתרו בה עברו כולם לרשת".

סינון זה לא הכול

יש גם מי שלא מתרגש מהנתונים. ד"ר יניב אפרתי מתנגד בעקביות לשיח שמפרסם נתונים מזעזעים על היקף החשיפה של נערים לפורנוגרפיה, וטוען שהוא לא מקדם דבר. לתפיסתו, העניין העיקרי הוא הבנת המניע של הנערים והנערות. "הצפייה באתרים האלה היא תוצאה של סקרנות ומשיכה טבעית במקרה הטוב, או של חוסר בקשר במקרה היותר מורכב", הוא מסביר, "עלינו כהורים לעמוד על הנקודה הזאת. הכלל שלי הוא תק"ן – תיווך, קשר ונוכחות. לתווך לילדים את נושא המיניות ולהוות מקור לסקרנות ולידע, לחזק את הקשר, שזאת עבודה תמידית, ולהיות נוכחים במרחב האינטרנטי של הילד, להוות בשבילו כתובת שירגיש שהוא יכול לדבר איתה על החוויות שלו שם".

"הורים ומורים חייבים להכיר את העולם האינטרנטי של הילדים", מצטרף הרש. "אני מכיר מורים שבגלל הרמה התורנית שלהם לא רוצים להתעסק בזה, ואין להם מושג מה זה סנאפצ'ט או אינסטגרם. לא צריך להיות פעילים שם, אבל כן להכיר כדי שתהיה שפה משותפת איתם". הוא מדגים בשני סיפורים טריים: ילד בכיתה ו' פנה למורה, בטענה שפורסמה נגדו תמונה פוגענית על ידי ילדים מהכיתה בסנאפצ'ט. המורה, שלא הכירה את הסנאפצ'ט, הסתפקה בהערה כללית שלא יפה לפגוע באחר. במקרה אחר, מורה שמע על תלמיד כיתה י' שחווה שיימינג באינסטגרם. המורה פתח חשבון פיקטיבי, נכנס לפרופיל של התלמיד – והבין בדיוק מה קרה שם. עם המידע הזה הייתה לו האפשרות לטפל במקרה בצורה טובה יותר.

"אנחנו תמיד רוצים להיות זבוב על הקיר בחדר שבו הילדים שלנו נמצאים", ממשיך הרש, "אבל פתאום בעולם הטכנולוגי אנחנו אפילו לא יודעים באיזה חדר הם נמצאים. הורים יכולים לראות ילדה שמפסיקה לאכול, ולא להבין מאיפה זה בא לה. אם הם היו יודעים באילו סדרות היא צופה ואיך נראות השחקניות בהן, או לחילופין אילו תגובות היא מקבלת לתמונות שהיא מעלה באינסטגרם, הם היו מבינים טוב יותר את הבעיה – ומצליחים גם למצוא פתרון".