טור פרידה נרגש
טור פרידה נרגשאיור: עדי דוד

איך שהזמן עובר. את תוכנית האם הראשונה כתבתי ב'אתנחתא' של אלול תשע"א, ומאז כל שבועיים התיישבתי ליד המחשב וניסיתי לומר משהו לאנושות ב-750 מילה ובניסוח לא מייגע מדי. שבע וחצי שנים של עמידה על הבמה בהייד פארק הנקרא ביותר במגזר, עם כל הכרוך בזה. ובטח כבר הבנתם שאחרי הקדמה כזאת, אתם אוחזים בידכם טור פרידה נרגש.

בשבע השנים האחרונות קרו לי הרבה דברים: הספקתי לחתן, להפוך לסבתא משולשת ולהחליף את הטלפון הפרימיטיבי שלי בסמארטפון. הספקתי לקרוא הרבה ספרים, לראות שלושה סרטים ולהתבכיין שבע פעמים על זה שעוד מעט פסח. הספקתי להיות בפגישת מחזור של השבט, לתפור לילדה שמלת נסיכות לפורים ולצבוע את הבית בטעות בצהוב. הספקתי לעבור קורס מד"א ולהתחיל ללמוד תואר שני. בכל אלה ועוד שיתפתי אתכם, קוראים נאמנים, ובשלל תובנות כאלה ואחרות שהתעוררו אצלי בעקבות האירועים המסעירים שקרו בחיי (אגב, גם החלפתי סוף סוף את המטפחת המשולשת בצעיף, אבל על זה לא הספקתי לעדכן). איך אמרו לי מדי פעם חברות שפגשתי? את לא צריכה להגיד לנו מה שלומך, אנחנו כבר יודעות מהעיתון. חבל שאין עיתון דו כיווני, כזה שיאפשר גם לי לראות מה שלומן.

תודה על הזכות

אז היה טוב, אני מקווה, וטוב שהיה, וזה הזמן לומר תודה. קודם כול, לריבונו של עולם, שעד היום אני לא לגמרי מבינה למה ומדוע הוא סידר לי את הג'וב המיוחד הזה. לחבריי ובוסיי במערכת בשבע, בהווה ובעבר, על האמון והבמה והמשכורת החודשית. תודה לכל האנשים שפגשו אותי בסופר וברחוב ובחתונות וסיפרו לי שהם קוראים אותי.

תודה מיוחדת למגיבים שטרחו להתיישב ליד המחשב, להעיר, להאיר וסתם ככה לפרגן. זה לגמרי לא מובן מאליו מבחינתי, כמה פעמים אני עצמי הגבתי לטורים אחרים שאהבתי? הגדילה לעשות אחת הקוראות שממש התנצלה בפניי שהיא לא עושה את זה כל שבועיים. ולפעמים היו תגובות ממקומות מפתיעים במיוחד. אני לא אשכח את הבחור ששלח לי מייל מפסגת ההימלאיה, למשל. ראיתם איזו תפוצה יש לבשבע?

אבל נראה לי שהתודה המשמעותית ביותר היא על הזכות שהייתה לי להעלות למודעות נושאים כואבים ולהוסיף קצת טוב בעולם. בתיבת הדואר שלי נח מכתב מרגש שהגיע אליי שנה תמימה אחרי שכתבתי טור על פגיעה מינית בילדים. לא אפרט לכם מה כתוב בו, אך אומר שרק בשביל זה כל הטררם היה שווה, לגמרי. ובדומה, תודה על הזכות שהייתה לי להיות לוח מודעות למיזמים מבורכים ועמותות חסד מדהימות. האנשים הטובים האלה עושים עבודת קודש, ושמחתי שבעזרת כמה משפטים בעיתון יכולתי קצת לתרום. נכון שגם בטור הפרידה אתם מרשים לי לנצל את ההזדמנות ולהרוויח עוד מצווה, גם אם הקישור קצת צולע? אז בואו נצא רגע להפסקת פרסומות.

מתוקים סרוגים

לכולנו יש ילדים מתוקים, אבל יש כאלה שהם קצת מתוקים מדי - חולי סוכרת נעורים. בחסדי שמיים את המחלה הזאת אני לא מכירה מקרוב, אבל הבנתי שמדובר בניסיון לא פשוט בכלל. בכל פעם שהילד אוכל, צריך לבדוק מראש את רמת הסוכר בדקירה או בעזרת מד סוכר רציף, לשער כמה פחמימות יהיו בארוחה ולהזריק אינסולין בהתאם. באופן כללי, ממתקים ומתוקים זה די מחוץ לתחום. הדאגה לאיזון הסוכר היא תמידית, ביום ובלילה, ואין הנחות. מניסיוני, אפילו סתם ילד מפונק שהופך כל ארוחה לסיפור זה מתיש, אז נסו להכפיל את ההתעסקות פי כמה וכמה, ולהוסיף לה את האלמנט הלא סימפטי של סכנת חיים אמיתית.

ועוד לא דיברנו על הילדים עצמם, שחייהם משתנים מרגע האבחנה. מכיוון שמדובר במחלה שלא נראית לעין, לא מן הנמנע שהסביבה לא תבין במה מדובר ולא תדע לתת את היחס הראוי, מה שמגדיל עוד יותר את הקושי. אז מה עושים במצב שכזה? מקימים קבוצת תמיכה, כמובן. קבוצת תמיכה שתאפשר מפגש עם ילדים שחווים חוויות דומות ומגיעים מרקע דומה כדי ליצור חיבור חברתי מקסימלי. עד היום לילדי המגזר הדתי-לאומי לא הייתה מסגרת מתאימה, וכנראה שהיא נצרכת מאוד. את 'מתוקים סרוגים' הקימו קבוצת הורים לחולי סוכרת נעורים, וכשמה כן היא. הפעילות הראשונה שלהם תהיה בסוף אדר ב', ואם הבשורה הזאת נוגעת לכם, אתם מוזמנים לחפש אותם בפייסבוק.

לחזור אל הצאן

יש משהו בטור אישי שהוא שונה מכתיבה אחרת. כתבה זו כתבה, סיפור ילדים זה סיפור. אתה כותב אבל נשאר מחוץ לתמונה. אבל כשאתה מכניס את החיים שלך לתוך טור, גם הוא נכנס לך עמוק לתוך החיים ומתערבב איתם, לטוב ולמוטב. נכון לעכשיו, נראה לי שאני רוצה לחזור להיות סתם אסתי, ולא זאת מהטור בבשבע. לחפש לי כיוונים חדשים. אולי אכתוב את הרומן למבוגרים שאני חולמת עליו כבר שנים - אחרי שאמצא נושא, כמובן. אולי אכתוב ספרי זיכרון, או מחזות לילדים. ואולי אני בכלל אתן לכתיבה לנוח ואתמקד בלימודים האקדמיים, או אצטרף ללהקת רוק נשית, או ארעה צאן או משהו.

ואם פתאום יהיה לי משהו באמת חשוב לומר לאומה וכבר לא יהיה לי איפה? הכול טוב. תמיד אפשר לכתוב בעמוד הפייסבוק האילם שלי כאחד האדם. נעמתם לי מאוד, קוראים יקרים. היו שלום, ותיהנו מהכותב או הכותבת הבאים.

לתגובות: [email protected]