פסקי רבנו
פסקי רבנוצילום: כריכת הספר

פסקי רבנו הרב צבי יהודה כהן קוק. אורח חיים. שלמה אבינר. עריכה: אברהם סיידמן. ירושלים, תשע"ט. 241 עמ'. [email protected]))

זכה רבנו הרצי"ה זצ"ל לבנות דורות שלמים של אנשי תורה ואמונה, שמובילים היום ב"ה את בניין העם והארץ ברוח תורתו הגואלת. לכך הקדיש את חייו, עשה והצליח ב"ה.

אולם רק הקרובים אליו ואל כתביו יודעים שנוסף להיותו איש תורה ואמונה ותלמיד מובהק של אביו מרן הראי"ה ומחנך דגול ומנהיג ציבור - היה הרצי"ה גם תלמיד חכם גדול מאוד, חריף ובקי, שאם היה משקיע את זמנו בהוראה ובכתיבה בחלקים הלמדניים וההלכתיים של התורה היה נודע שמו למרחוק כאחד מגדולי הדור גם בתחום הזה.

נוסף לכך היה הרצי"ה מדקדק מאוד במצוות, מקפיד על קוצו של יוד בשורת הדין – ועל הנהגות רבות לפנים משורת הדין, כפי שידעו תלמידיו הקרובים, וכפי שניתן למצוא במאמרים ובחיבורים שנכתבו על דמותו ועל חייו.

לכל עת תחת השמש, ועתה נוסף לכל שאר עיסוקיו ופעילויותיו החליט תלמידו המובהק הר"ש הכהן אבינר לאסוף ולגלות ולפרסם את פסקיו והנהגותיו של רבו הרצי"ה, ובחריצותו הרבה ליקט דברים בכתב ודברים שבעל פה ועדויות ראיה ושמיעה וסידרם בעזרת העורך המוכשר ואחרים, הוסיף מקורות והערות, והרי לנו ספר גדוש במאות פסקים והנהגות כסדר שו"ע או"ח עם ציונים וביאורים מקיפים, שמגלים פנים נוספות של הרצי"ה שלא היו מוכרות לכל.

כמה מהדרכותיו יעוררו אולי תמיהה, כמו אמירתו שיש עדיפות לחבוש כיפה שחורה מאשר כיפה סרוגה, וכך אכן נהגו חלק מתלמידיו המובהקים, אם כי גם לדעתם 'לא עשה מזה עיקר' (עמ' 31), וכן התנגד לצרף למניין יהודי שאינו שומר מצוות (עמ' 62) למרות שאין צריך לומר עד כמה התאמץ ודחף אחרים לקרב כל יהודי.

עוד: פעם בסעודת ליל שבת הדגים היו 'קצת מקולקלים' ולכן הסירו אותם תלמידיו מהשולחן, אך הרצי"ה ביקש לאכול מהם למרות הכל כדי לקיים את ההנהגה המובאת בפוסקים לאכול דג בכל אחת מסעודות שבת (עמ' 155, ע"פ מ"ב סי' רמב ס"ק ב).

מרגש לקרוא בין הנהגות השבת של הרצי"ה שמאז פטירת אשתו לה היה נשוי כעשרים שנה הפסיק לומר את מזמור 'אשת חיל', ואחרי תקופה שבה נהג לאכול בליל שבת אצל אחותו הרבנית רענן חזר לאכול בביתו לבדו או עם תלמידים, והסביר שאשתו באה אליו בחלום ושאלה אותו מדוע הוא עוזב אותה לבדה בבית בשבתות... (עמ' 151). כמה הנהגות אינן אלא הבעת קורת רוח מעניין מסוים, ומסופקני אם היה להם מקום בספר, כמו למשל (עמ' 168) שרבנו 'חיבב את השימוש בנר הבדלה בצבעי כחול ולבן כצבעי דגל המדינה' – אין כאן לא הנהגה ולא הלכה ולענ"ד אפשר היה לוותר על סעיף זה.

אולם אין ספק שמדובר על ספר חשוב ומעניין, שמשלים לנו את דמות תבניתו של מרן הרצי"ה גם בפן שלא היה מספיק בולט וידוע עד עתה. בסוף הספר נמצאת רשימה ארוכה מאוד של המקורות ששימשו לבניית החיבור החשוב הזה, שחלקיו הבאים על שאר חלקי השו"ע כבר קרמו עור וגידים.