אחת השאלות הקשות על המשכן היא מדוע מאריכה התורה כל כך בדבר שהוא ארעי וזמני. אם המקדש הוא העיקר מדוע לא להתמקד בו, במקדש הקבוע?
רש"י מסביר שהמילה משכן מרמזת למילה 'משכון', ומשכון נלקח מעם ישראל כשהם לא ראויים. תמוה שלמעשה המילה משכן מרמזת לתקופת חורבן, תקופת המשכון, ואכן היסטוריה של עם ישראל רצופה יותר בחורבן מאשר בבניין ובמקדש.
כבר בבניין המשכן הארעי אנחנו מניחים את החורבן כאפשרות בהיסטוריה של עם ישראל. המשכן נבנה במקום של ציה ומדבר, ובגלות אנחנו ממשיכים את הקדושה למקום של מקדש מעט ולמרות החורבנות אנחנו ממשיכים את קדושת המשכן לכל מקום שפל ובונים מקום מקדש מעט. על כך אמרו חז"ל שקדושתן של בתי כנסיות קיימת על אף שהם חרבים.
בשירה המפורסם כתבה נעמי שמר ז"ל "לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש, כי מן האבנים האלו יבנה מקדש". למרות החורבנות השונים אנחנו עסוקים שוב ושוב בבניין ובהמשכת קדושה לאוהלי עראי. כך היו המשכן, נוב, גבעון, שילה, מקדש ראשון ומקדש שני והלאה אל מקדשי המעט שבגלות, שורה ארוכה של המשכת הקדושה הקבועה לאוהלים ארעיים.
כאן ראוי לזכור את דמותו של רבי עקיבא הצוחק כשהוא רואה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים והחכמים בוכים. דמותו של רבי עקיבא מרתקת בהיותה אופטימית וטראגית כאחד, דמות של בניין מתוך חורבן. בגיל ארבעים הוא מגיע לבית המדרש ולומד עם ילדים קטנים, הוא חי בתקופת החורבן ורואה בעיניו את בר כוכבא כמשיח, מה שהרמב"ם ראה כטעות. הוא מאבד את כל מפעל חייו, 24 אלף תלמידים, ובונה מחדש את התורה שבעל פה מתוך גרעין של חמישה תלמידים בלבד. גם כשהוא מומת בעינויים קשים הוא קורא בציפיה 'שמע ישראל'. רבי עקיבא רואה חורבן אבל מתוך ציפייה מיוחדים ובונה קדימה אל מעבר לחורבן.
אנשים בונים באמצעות הידיים אבל ניתן לבנות גם באמצעות העיניים, כך היא האמירה 'ותחזינה עינינו בשובך לציון'. אחת הקושיות על עין טובה היא האם זהו שקר, האם יש עניין להתעלם מהמציאות הקשה כשאני מסתכל בעין טובה. כשילד או תלמיד בעייתי אני אמור לשפץ את המציאות בסיפורי סרק? ומה יהא על האמת?
והאם מה שקורה באמת זו האמת עצמה? עין טובה היא לא רק ראיית המציאות מתוך האמת. האמת יכולה להחריב ולא תמיד הסיפור שלה הוא סיפור שלם. עין טובה עסוקה בבניית המשכן מתוך סוכת דוד הנופלת היא עין המספרת סיפור חדש, הסיפור שראוי היה שיהיה. עין שצופה למרחוק היא עין שמספרת סיפור מתוך אמונה ולא רק מתוך אמת. עין טובה שמסרבת לראות את החורבן שבפועל רואה לא רק את האמת אלא את האמת לאמיתה, היא נרטיב של חזון, אמונה וחלום.