הרב אביאל קוטלר
הרב אביאל קוטלרצילום: מירי שמעונוביץ

שמונה וחצי בערב, יום חמישי, ליל ראש חודש אדר ב' תשס"ח, הישיבה לצעירים שליד מרכז הרב בירושלים. אביאל קוטלר, תלמיד כיתה י"ב בישיבה לצעירים, באמצע ההכנות למסיבת ראש חודש עם הגיטרה שלו. פתאום נשמע צרור יריות שלא נגמר.

באותו היום התקיימה הפגנה למען שחרור פולארד בהשתתפות הרב מרדכי אליהו. בשל כך התבטלו לימודי אחר הצהריים בישיבה. לקראת השעה שבע וחצי, החלו התלמידים לחזור לסדרם. "חיפשתי את החברותא שלי לסדר ערב בפנימייה. תוך כדי, שמענו קולות ירי בתוך המרחב של הישיבה. בהתחלה חשבנו שזה נפצים, אז לא התייחסנו יותר מדי", הוא חוזר לאותם רגעים מצמררים, לפני 11 שנה.

"פתאום מישהו אמר שזה יריות ולא נפצים. הוא מכיר את ההבדל בין הקולות ממקום מגוריו והוא בטוח במאה אחוז. מיד לאחר מכן התפרץ לחדר בחור נוסף וצעק שיש מחבל במרכז הרב וקרא לכולם לרוץ מיד למטה למקלט. נוצרה בהלה רבה, ירדנו במהירות וניסינו לאתר מי נמצא ומי לא. התחלנו להגיד תהילים, תוך כדי שאנחנו עדיין שומעים את היריות ואת הקולות של השוטרים שהגיעו וערכו סריקות בכל האזור. כל זה בזמן שאין לנו שום מושג מה באמת קורה".

הירי נגמר אחרי רבע שעה, אבל פינוי הפצועים וניקוי המקום לקח הרבה יותר זמן. בשלב מסוים, בסביבות השעה 11 בלילה, הוכרז על סיום האירוע. אביאל וחבריו יצאו מהמקלט והחלו לנסות לאתר את כולם. "חלק מהבחורים ברחו למרכז הרב, חלק התחבאו. אחד הבחורים התחבא מאחורי שיח במשך שלוש שעות. הוא לא ידע מה קורה ואם השטח נקי, היות שבהתחלה סברו שיש שני מחבלים או יותר". במהלך אותן שעות הגיעו לא מעט הורים כדי לגשש היכן הילדים שלהם. "אני זוכר את אביו של יוחאי ליפשיץ הי"ד שלא מצא את הבן שלו בישיבה, שמע שיש פצועים בבתי החולים ומיד נסע לשם ולבדוק אם הבן שלו נמצא שם", הוא נזכר בקול נשנק. באחת בלילה, כינס ראש הישיבה הרב ירחמיאל וייס את התלמידים. "עד אז שמענו שמועות, אבל לא ידענו בדיוק מי נמצא בבית חולים ומי נרצח. לאט לאט הרב וייס עדכן מי כבר לא איתנו. כולנו בכינו יחד".

למחרת בבוקר החלה ההתמודדות האמיתית. כזכור, היה זה ראש חודש אדר, כשאמורים לומר הלל בתפילת שחרית. בין שמונת הנרצחים היה חברו הטוב של אביאל, יוחאי ליפשיץ הי"ד. "איך בדיוק אני מקיים את הציווי 'משנכנס אדר מרבין בשמחה'?!" הוא תהה לעצמו באותם רגעים. "אבל אז נפל לי האסימון שבתוך האירוע הקשה היו ניסים ונפלאות. עם כל הכאב, היו הרבה אנשים שניצלו וכמובן צריך להודות לה' שהמחבל לא המשיך בדרכו הרצחנית אלינו. הודינו על מה שיש ובכינו על מה שאין".

ללמוד את הרגש

מאז אותו היום סחב קוטלר איתו בנפש את המתח שבין "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ובין זיכרון האירוע הכואב וההפוך כל כך מהשמחה. הדבר הפריע לו כל פעם מחדש. כמה חודשים לאחר מכן, בראש חודש אלול, התחיל ללמוד בישיבה הגבוהה בבית אל. במסגרת סדרי הלימוד הוא קבע לעצמו שעה ביום של לימוד על מידת השמחה. לחקור אותה, לפתוח ספרים, לקרוא מאמרים ומחקרים. "רציתי לראות אם אפשר לפתור את השאלה הגדולה הזאת". כך במשך 11 שנה, מאז שיעור א', הוא עוסק בנושא השמחה. במהלך התקופה התעוררו כל השאלות, לחלקן מצא קוטלר תשובות, וחלקן רק התחדדו אך עדיין נותרו בתוקפן. במשך הזמן הצטבר אצלו לקט מכובד ואיכותי על השמחה, ובייחוד על שמחת פורים. אסופה ראשונה מתוכו רואה אור בימים אלה בספר החדש 'הקריאה לשמחה - מסע בעקבות השמחה הרצויה בפורים' (הוצאת דברי שיר).

שמחה זה רגש. איך לימוד שכלי עוזר?

"במהלך הזמן שחקרתי את הנושא הגעתי למסקנה למרות שהלימוד היה שכלי, בעצם זה לא היה רק שכלי. למדתי להיות קשוב מתי אני מרגיש שמח ולנתח את הרגש באותו זמן, כך גם לגבי מתי שאני מרגיש עצוב. בתקופה הזאת הרגשתי שמחה מכל מקור שמצאתי ומכל תובנה שנוצרה. אחד הדברים היסודיים שהבנתי הוא ששמחה זה לא רק מצב רוח, אלא גם עיצוב של השקפת העולם שלנו למקום של שמחה. לראות את המצבים שיש לנו בחיים בצורה יותר חיובית ורחבה, לא רק לתפוס אותם בנקודה השלילית שלהם. כמו שנוהגים לומר ש'בוקר טוב' זה לא איחול, אלא החלטה".

"הסיפור שלי הוא הסיפור של כל אדם באשר הוא", הוא ממשיך. "התגובה לאובדן חיים היא העצמת החיים והעמקתם. הקב"ה מעביר אותנו אינספור ניסיונות כדי להפוך אותנו לחזקים וטובים יותר. זה תלוי בנו, איך אנחנו מגיבים לסיטואציות האלה ולדברים הקשים שקורים לנו. האם הם גורמים לנו להיות מכובים ומכווצים, או שזה גורם לנו לצמיחה וכוחות חדשים שניתנים בנו".

אולי זאת החוויה שלך. מי אמר שמדובר בדרך אוניברסלית?

"שמחה היא אכן רגש עצמאי ואישי, אך כפי שביארתי בספר החדש, זאת דרך ששייכת לכולם. גם מרדכי ואסתר הכינו כלים, במצוות ובמנהגים, איך להגיע לשמחה יותר גדולה בפורים. אנחנו רגילים לחשוב שככל שאנחנו מקבלים יותר, אנחנו שמחים יותר. הספר בא לומר שהפוך. ככל שניתן יותר מעצמנו, נהיה הרבה יותר שמחים מהמקום שאנחנו נמצאים בו כרגע".

כהמחשה לדבריו, קוטלר מסביר שבסיפור מגילת אסתר יש דגש מאוד חזק על כוח שמפריד, שהוא כמובן עמלק, שמנסה לעטוף את כולם וליצור מצב של ייאוש. לאט לאט מרדכי ואסתר יוצרים מנגנון של עזרה לזולת וחברתיות שמתבטאת במשלוח מנות ומתנות לאביונים. אבל זה לא רק שם, אלא בכל המגילה. "בעצם הם אלה שיוצרים את ה'ונהפוכו'. הגזירה ששלח המן באיגרות המלך להשמדת היהודים, היא בעצמה הפכה להיות ההצלה. השתמשו באותה נקודה להיפוך. הרעיון של לראות מצב ולהפוך את אותה הנקודה לחיובית – הדבר זה עצמו יוצר את הפתח להצלה ושינוי במציאות לגמרי".

עבודה גדולה

הרב אביאל קוטלר (28), נשוי טרי יחסית, תושב שכונת בקעה בירושלים, משמש ביומיום כר"מ בישיבה התיכונית מקור חיים ורב צבאי במיל', מעביר סדנאות על מידת השמחה בשילוב כלים מעשיים ממקורות התורה. את הרעיונות שלו הוא מצליח ליישם גם בתפקידו בישיבת מקור חיים.

"הפרעות של תלמידים הן תופעה שכל מורה נתקל בה", הוא מקדים לומר, "צריך לדעת איך לתפוס אותן בפרופורציה. יש דבר שנקרא 'פרצוף כיתה', צריך למפות את התלמידים ולראות מי אלה שמפריעים וזוללים אנרגיה ומי אלה שנותנים לך אנרגיה. המורה צריך לדעת איך לעבור בין שני הסוגים ואיך לווסת את היחס. לתת למעניקי האנרגיה להיות במרכז ולמפריעים לתת את הפרופורציה שלהם, אבל לא לתת להם לכבוש את הבמה. ההגדרה שלי לשמחה היא יכולת לראות דברים בצורה יותר רחבה ולקחת דברים בפרופורציה. אדם עצוב הוא אדם שלקח דבר מסוים קטן והפך אותו לדבר השלם, בלי לראות את כל התמונה".

"הרמב"ם קורא לשמחה 'עבודה גדולה'. אפשר להרים ידיים כי שמחה זה דבר קשה ואנשים מחפשים את הדברים הקלים והמהירים, שיהפכו אותם לשמחים ברגע אחד, כמו אלכוהול וכדומה. הרמב"ם לא בא לייאש, אלא להעביר מסר שבשמחה צריך להתמיד, כמו כל דבר בחיים שהוא בעל ערך. יש כאן תהליך וצריך לדעת איך ליהנות ממנו. השמחה היא לא רק בתוצאה, אלא גם בתהליך שעוברים. כשהאדם מעצב את השקפת העולם שלו ליותר חיובית, ממילא כל דבר שיעשה בחיים הוא יתפוס אותו בצורה אחרת".

לסיום מתבקש לקבל מקוטלר טיפ לחודש אדר, כזה שיהווה בשבילנו מקפצה לשמחה. הוא נענה בשמחה ומביא עצה טובה מתוך ספר נוסף שמתבשל בימים אלה - '101 דרכים להגיע לשמחה', המבוסס על דמויות מהתנ"ך.

"כמעט בכל דור היה מישהו מסוים שקלט את השמחה שהייתה באותה תקופה וניסה ללמד את בני אותו הדור כיצד להגיע לשמחה, כל אחד בטכניקה אחרת. דוד המלך למשל ניגן בכינור כדי לשמח את עצמו. זה גם מה שמתאים לדור שלנו. נגינה זה לא רק עניין חומרי, אלא דבר שנוגע בעצמיות האדם ובמקום הכי עמוק שלו. אם אדם יידע להשתמש בנגינה כמו שצריך, זה יכול להפוך אותו לאדם אחר לגמרי".