ניצחון על המסך

כשבנימין נתניהו התייצב במפתיע אי אז במוצאי השבת שעברה בכניסה לאולפני חברת החדשות בנוה אילן, הוא לא העלה בדעתו את תהפוכות השבוע ברכבת ההרים הדוהרת של בחירות 2019.

הוא הגיע עם שתי מטרות ברורות: לבלום את פרשת מניות הפלדה, ולהחזיר לידיו את השליטה בסדר היום הציבורי בטרם ימריא לארצות הברית. זו הייתה החלטה של רגע, תוך כדי צפייה בטלוויזיה במעון הרשמי ברחוב בלפור. ספק אם היה זה הריאיון של השר אקוניס ב'פגוש את העיתונות' שלא היה מספיק מחודד לטעמו של ראש הממשלה, או דווקא ההתגרות של גבי אשכנזי ששאל "מתי ביבי היה אצלכם באולפן?", אבל תוך שעה, ראש ממשלת ישראל בכבודו ובעצמו הגיע לאותו אולפן.

הוא יכול היה לבקש את הריאיון מהבית באוזנייה, או לחילופין להתאפק עוד יממה ולהעניק אותו, מוקלט ומסודר, לכתבים המדיניים שהתלוו לפמלייתו בוושינגטון. אבל נתניהו בחר באפקט הדרמטי ביותר של הגעה פתאומית ובהולה לבנייני הטלוויזיה, מה שלא קרה כאן כבר 17 שנה, וכניסה לאולפן בשידור חי. כזו שמשדרת לחץ ומעירה את המצביעים.

הצורה שבה הריאיון התבצע הייתה חשובה יותר מכל מה שנאמר בו. אחרי חודשים שבהם הפגין שליטה אבסולוטית בסדר היום ובנושאי הדיון של מערכת הבחירות, לראשונה הצליחו יריביו של נתניהו לגבש סדר יום חלופי. פרשת מניות הפלדה והצוללות, שנפתחה בכלל בגלל התעקשותו של נתניהו לקבל מימון משפטי מבן דודו, עשתה מה שלא עשו כל קודמותיה. אחרי תיקי 1000 והשמפניה, 2000 והשיחות עם נוני מוזס, ו-4000 ועסקת בזק-יס ואתר וואלה, לראשונה סקרי העומק אשר מונחים בקביעות על שולחנו של נתניהו הראו מגמה מתחזקת של חוסר אמון ציבורי. בסקר חברת החדשות כמעט 50 אחוזים מהציבור הצהירו כי הם מאמינים שנתניהו הרוויח באופן אישי מהעסקה לעומת 25 אחוזים בלבד שהיו משוכנעים שפעל רק משיקולים ענייניים. הנתון הזה הדליק אצל נתניהו את כל הנורות האדומות. את הדימום הזה הוא החליט לבלום, גם במחיר יקר של 35 דקות שבהן נדרש לענות בלייב על שאלות קשוחות בכל נושא. בהתחלה הוא התייחס באופן מפורט מדי, לעיתים גמגם או התחמק, אבל בהמשך השתחרר וחזר לליבת מסרי הקמפיין. הוא אולי לא היה במיטבו, אבל הצליח להציג לבוחרים גרסה סדורה על המניות והצוללות, כזו שמבהירה שלא הרוויח דבר מהעסקה.

המשפט האחרון שאמר בריאיון היה: "לא הייתם מלטפים כמו עם בני גנץ, אבל אני יותר חזק ממנו אז אני עומד בזה". כאילו חזה את מה שיקרה שתי יממות אחר כך, כשגנץ נדרש לריאיון ראשון בשידור חי. גם כאן התוכן היה משני לצורה. גנץ הגיע לא מוכן, לא לתוכן השאלות וכנראה גם לא לטון שבו הן הוטחו בו. הוא לא סיפק תשובה אחת ברורה שמבדלת אותו מנתניהו בנושא עזה, והתחמק באופן מביך מכל שאלה שנגעה להקלטות שבהן נשמע טוען שנתניהו היה רוצה להרוג אותו, וייתכן שהוא זה ששלח את הרוסים לפרוץ לו לטלפון. הגמגום, שמקצתו נבע מהדיליי בשל השידור הלווייני מוושינגטון, היה רק תוספת להופעה מטושטשת ששידרה לחץ ועייפות. בליכוד הסתערו בחדווה על הגמגומים, ותוך חצי שעה כבר העלו סרטוני קמפיין ערוכים שמציגים את גנץ כאדם מעורער נפשית. בקמפיין חסר עכבות הם החליטו להציג את מי ששירת תחת נתניהו כרמטכ"ל במשך ארבע שנים, וגם זכה ממנו לתשבחות פומביות, כאיש לא יציב ולא שפוי.

בשבוע שבו טיל מעזה פוגע בבית צפונית לכפר סבא ומחריב אותו, ונשיא ארצות הברית חותם על הכרה היסטורית ברמת הגולן, שני הנושאים הלו שנוגעים לליבה של המדיניות נדחקו הצידה. פשוט כי אין הבדל מהותי בין הטוענים לכתר. גם נתניהו וגם גנץ ולפיד שמחים ומברכים על ההכרה ברמת הגולן, גם נתניהו וגם גנץ ולפיד לא מציעים חלופות שונות מהותית לטיפול בעזה ובחמאס. ההבדל בין הליכוד ובין כחול לבן הוא פחות בשאלה מה לעשות ויותר בשאלה מי יעשה. כשכל הדיון הוא פרסונלי, אין פלא שבמקום שני הנושאים המהותיים והמדיניים של השבוע, את סדר היום הפוליטי תפסו שני ראיונות קשוחים. כשלתוכן אין משמעות, נותרה רק הצורה.

שינוי אסטרטגי

השיתוק שאחז בקמפיין כחול לבן הוא סוג של נס בשביל נתניהו. בזמן שהוא עשה את דרכו מוושינגטון, הביטחוניסטים של המפלגה היו צריכים לאתגר אותו במסיבת עיתונאים נודדת, בשדרות, באר שבע ובנתיבות, על הגבול בנתיב העשרה ובזירת הפגיעה בשרון. לחזור שוב ושוב על אותו מסר. אין טוב מסדר יום ביטחוני ותחושת ההפקרות בדרום, כדי להבליט את יתרונותיה של מפלגת גנרלים מול השלטון הקיים.

אבל לגנץ יש בעיה: הוא ובוגי יעלון היו שותפיו הקרובים ביותר של נתניהו לניהול המערכה האחרונה בעזה. 50 ימי צוק איתן שהסתיימו בחמיצות, חתומים על ידי שני היריבים שמתקוטטים עכשיו על ראשות הממשלה. כנראה שגם הקוורטט שמנהל עכשיו את יציר הכלאיים הפוליטי שהוקם כדי להחליף את נתניהו, הופך הכול למגושם. כשצריך להתייעץ ולהסכים על כל פרט, קשה לנהל קמפיין גמיש וחד ולהגיב מהר.

מי שיכול להרוויח פוליטית מהסיטואציה שנוצרה הוא נפתלי בנט. נכון שהוא היה שותף בקבינט שניהל את צוק איתן, אבל לאורך כל הדרך הקפיד להשמיע את דעתו החולקת. ההחלטות האמיתיות מתקבלות במשולש של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. בנט היה בצד אחד, נתניהו, יעלון וגנץ היו בצד השני. עד עכשיו בנט שמר על משמעת קמפיין והקפיד לא לתקוף את נתניהו, אבל השבוע, אולי בצל הסקרים הלא מחמיאים, הוא שינה אסטרטגיה.

האיתות הראשון היה פוסט שהועלה בדף הפייסבוק של אשתו, ובו נתניהו הוגדר "מושחת" לא בשל הצוללות והחקירות, אלא בגלל הטיפול הכושל בחמאס. זה היה בלון ניסוי, וכמה שעות אחר כך בנט הבהיר בקולו שהוא עומד מאחורי כל מילה. זה היה האות לבליץ ראיונות שבהם דרש לקבל את המפתחות למשרד הביטחון, וגם השיק יחד עם אלונה ברקת את התוכנית של הימין החדש למען הדרום.

הביקורת שהושמעה נגדו על פוליטיקה תחת אש היא מגוחכת. אין זמן מתאים יותר לדיון הפוליטי, מפני שהפוליטיקה היא הדרך לשנות את המדיניות, והמדיניות היא הכלי שבאמצעותו ניתן לפתור את בעיית עזה. מדיניותו של נתניהו - להימנע מזעזועים, לנהל את הבעיות במקום לפתור אותן, ולהמתין לשעת כושר כדי לשפר עמדות - הוכיחה את עצמה לא פעם. הדוגמה הטרייה ביותר לכך היא ההכרה של טראמפ ברמת הגולן. אחרי שמונה שנות הישרדות סטטית מול אובמה, נתניהו, שירד למדרון אחורי עד יעבור זעם, מנצל את ההזדמנות לשדרוג אסטרטגי בעידן טראמפ.

אבל עזה שבה והזכירה השבוע שזה לא תמיד עובד. שלא משנה כמה ישראל תנסה לברוח, היא תשוב ותרדוף ותתייצב בזמנים הכי לא נוחים שאפשר, ותדרוש מאיתנו להכריע בשאלות המהותיות. ההעדפה של נתניהו לא להיגרר למבצע שבוע וחצי לפני הבחירות מובנת, הן אסטרטגית ומדינית והן מבחינה פוליטית. אבל נתניהו לא מבטיח שינוי גם אחרי הבחירות. מה שהיה הוא שיהיה, ובמרחב הזה מסתתרת ההזדמנות הפוליטית והאלקטורלית של נפתלי בנט.

לתגובות: [email protected]