יש חוקים שחייבים להעביר. הצבעה בכנסת
יש חוקים שחייבים להעביר. הצבעה בכנסתצילום: הדס פרוש, פלאש 90

1

סופה הקרב ובא של מערכת הבחירות הנוכחית הוא הזדמנות מצוינת להציע כמה תיקונים שצריך לעשות בחוקי הבחירות לקראת מערכות הבחירות הבאות.

קודם כול: צאו לנו מהסלולרי. יוחל חוק הספאם לאלתר גם על מפלגות. אין שום סיבה שלעסקים אסור לשלוח לנו מסרונים לנייד אלא אם כן אישרנו זאת מראש, ולמפלגות מותר. רוצים לפרסם? יש מספיק אפיקים טובים לזה. צאו לנו בבקשה מהנייד. הנחיצות של חקיקה כזאת מתעצמת גם לנוכח העובדה שהפרוטוקול שבו נעשה שימוש בשליחת מסרונים הוא פרוטוקול בעייתי מאוד, שכפי שהסברנו בשבוע שעבר מאפשר גם מניפולציות. אבל זו רק הקומה השנייה. הקומה הראשונה היא הפשוטה: תעזבו אותנו במנוחה.

תיקון שני ודחוף שמפלגות הימין הקטנות חייבות להכניס לתוך ההסכמים הקואליציוניים, הוא החזרת אחוז החסימה לגובה שפוי. אם היו שואלים אותי מה הגובה הנכון הייתי עונה שכשמו כן הוא – אחוז. לצערנו הורדה דרסטית כל כך של אחוז החסימה בלתי אפשרית, ולכן צריך להתפשר איפה שהוא במרווח שבין אחוז וחצי לשני אחוזים. בנסיבות הנוכחיות אולי 1.75 אחוז זו פשרה סבירה שתוציא את המערכת הפוליטית מהטירוף שהיא נקלעה אליו. המהלך האידיוטי של ליברמן להעלאת אחוז החסימה נועד לפגוע במפלגות הערביות, אבל במערכת הבחירות הנוכחית נראה שהוא עומד לפגוע בראש ובראשונה בגוש הימין. אם בגלל המהלך הזה ליברמן ימצא את עצמו מחוץ לכנסת זה יהיה גם צדק פואטי, וגם הוכחה טובה לכך שאת אחוז החסימה צריך להוריד, ויפה שעה אחת קודם.

תיקון קריטי שלישי הוא לבטל את האפשרות לפסול מפלגות ומועמדים. למחוק לחלוטין את סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, על כל העילות הרשומות בו. נכון, דמוקרטיה צריכה להגן על עצמה, ומדינה לא צריכה לאפשר חתירה תחת אושיות קיומה וזהותה. לכן באופן תיאורטי קיומו של סעיף 7א איננו פסול מיסודו. אולם במצב הנוכחי, שבו התוצאה של הסעיף הזה היא שהזועביז שרוצים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה בפנים, ובן ארי האבא לשני חיילי צה"ל בחוץ, משהו כאן עקום בבסיס. וזה בלי שום קשר לשאלה אם אני תומך בבן ארי ובדרכו או שמא אני מתנגד לה (רמז: אני לא ממש תומך). אם אין דרך לשנות את החוק כך שישנה את המצב - וכנראה שאין דרך, כי כל הניסיונות שנעשו בכנסת לאורך השנים בכיוון הזה כשלו - אז עדיף בלי החוק וזהו.

את כל התיקונים הללו צריך לבצע מהר, כמה שיותר קרוב למערכת הבחירות הנוכחית, כי בעוד שנתיים ומעלה כבר לא יהיה אפשר לעשות כלום וגם תהליך החקיקה לוקח זמן. אז ח"כינו הוותיקים והטריים, יאללה לעבודה.

2

הלקונה של מזוז

פסק הדין שנתן השבוע בית המשפט העליון, אשר דחה את הבקשה לשנות את מיקומי המועמדים ברשימת איחוד מפלגות הימין בעקבות פסילת מועמדותו של ד"ר בן ארי, לא היה מפתיע. אם להודות על האמת, דווקא פסיקה הפוכה הייתה עשויה להיות הפתעה גדולה. ולמרות זאת היה בפסיקת בית המשפט העליון משהו מאכזב. תחושה של חוסר רצון לתת משקל אמת לרצון הבוחר, ולזכותו החוקתית הראשונה במעלה לבחור ולהיבחר. התחושה הזאת מתעצמת לנוכח חוות דעת המיעוט של השופט אלכס שטיין, אשר הראתה היטב שאם קיים הרצון הבסיסי ניתן לקבל את העתירה גם תוך שמירה על הלך מחשבה ופרשנות שמרניים ביסודם.

בבסיס המחלוקת בפסק הדין עלתה השאלה הבאה. על פי החוק, מרגע שנפסל מועמד ברשימה על פי סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, שמו נמחק מרשימת המועמדים. החוק קובע מנגד מועדים לתיקון רשימת מועמדים שנפלו בה ליקויים, ואלו קודמים בכלל למועדים שבהם עולה לדיון סוגיית פסילתם של מועמדים לפי סעיף 7א. המשמעות היא שבחוק אין הסדר שמאפשר תיקון רשימה שאחד ממועמדיה נפסל לפי סעיף 7א. לנוכח זאת מתעוררת השאלה האם העובדה שהחוק לא מכיל הסדר שכזה משמעותה היא שהמחוקק שלל אפשרות כזאת, כלומר התכוון שלא ניתן יהיה לתקן את הרשימה, או שמא יש לראות כאן "לקונה", כלומר מציאות משפטית שהחוק אינו נותן לה מענה ולכן בית המשפט צריך למצוא לה מענה בהתאם לכללים הקבועים בנושא לקונות בחוק.

השופטים סולברג ומזוז ראו בהסדר הקיים הסדר שלילי. כלומר, הסדר שממנו משמע שהמחוקק ביקש שלא להתיר תיקון רשימה אחרי פסילת מועמד לפי סעיף 7א. השופט שטיין ראה כאן לקונה וביקש בפסק דינו למלא את החלל. ואם זו באמת לקונה, ולא ניסיון להתגבר על כוונת המחוקק באמצעים יצירתיים, הרי שגם אין מקום להקשות מפסיקתו של שטיין על שמרנותו. שהרי אין משפטן שאיננו מכיר בקיומן של לקונות בחקיקה, ואין שיטת משפט שלא נתנה את דעתה על השאלה כיצד ימלאו השופטים לקונות כאלה. כך היה לעולמים, ואין בכך לא יצירתיות מיוחדת ובטח שלא אקטיביזם מופרז.

החלק המוזר בפסק הדין הוא חוות הדעת של השופט מזוז. עצם הסברה שלפיה אין מקום לאפשר שינוי ברשימה היא כאמור הגיונית. היא גם מתיישבת היטב עם לשון החוק כפי שהיא. הטענה ללקונה בחוק היא ביסודה אכן טענה חדשנית. אולם זו במפורש הייתה הטענה שהעלו העותרים נגד ועדת הבחירות המרכזית, מטעם עוצמה יהודית ומטעם איחוד מפלגות הימין, טענה שאותה שלל השופט סולברג וקיבל השופט שטיין. למרות זאת כתב מזוז בחוות דעתו באופן מוזר מאוד, שטענה זו "לא נטענה כלל על ידי העותרים". האם מדובר בפליטת קולמוס, ואם לא, אז למה בעצם התכוון השופט? למזוז פתרונים.

3

הצבעת מחאה

הטור שאתם קוראים כעת איננו טור אישי, ובכל זאת אני מקווה שתמחלו לי על החריגה הקטנה שבשורות הבאות. עם פרוץ מערכת הבחירות התחוור לי שההתלבטות הפעם תהיה בין שלוש רשימות: רשימה של האיחוד הלאומי והבית היהודי (שאז עוד לא קמה אך היה ברור שתקום), רשימת הימין החדש והליכוד. אחרי כחודש וחצי הצטמצמה ההתלבטות, לאחר שהחלטתי (ואף כתבתי על כך במקומות אחרים) שלא אצביע לרשימה שנציגי מפלגת עוצמה יהודית יהיו חברים בה. מאז ועד ראשית השבוע הנוכחי התהלכתי בהתלבטות בין הליכוד לימין החדש. זה לא משהו נדיר אצלי, אגב. כבר קרה בעבר פעמיים שאת ההחלטה הסופית למי להצביע קיבלתי רק מאחורי הפרגוד.

ואז, בראשית השבוע הזה, עם פסיקת בג"ץ נגד איחוד מפלגות הימין, הגעתי למסקנה שלבחירות האלה יש סיפור אחד - הקרב על שלטון העם, וההצבעה שלי חייבת להיות חלק מהקרב הזה. אם בית המשפט העליון סימן כמטרה את רשימת איחוד מפלגות הימין, אז כצעד מחאה אצביע דווקא לרשימה הזאת, למרות הקושי הגדול שיש לי איתה, קושי שלא פחת בכלל בשבועות האחרונים. זו לא הצבעה בעד איחוד מפלגות הימין. בשבילי זו הצבעה נגד בית המשפט העליון. הצבעת מחאה, למעשה. זו גם הסיבה שבגללה חרגתי ממנהגי והחלטתי לכתוב בפומבי מה אצביע בבחירות. כי האפקט של המחאה פוחת מאוד אם היא מתבצעת רק מאחורי הפרגוד. ההחלטה הזאת לא אומרת שלא אשמח בהצלחתן של מפלגות הימין החדש והליכוד, בדיוק להפך. אני אשמח מאוד אם הן יצליחו. אני ספציפית אשמח מאוד אם בנט יהיה שר ביטחון ושקד תהיה שרת משפטים, שגם תבצע את כל מה שהיא מבטיחה בשבועות האחרונים. למרות זאת, אני אצביע לאיחוד מפלגות הימין.

***הפינה הכלכלית***

מחיר הקרן

הרפורמה בשוק הפנסיה נכנסת השבוע לשלב חדש. החל מה-1 באפריל, וזו לא מתיחה, יחויבו מעסיקים לשייך עובדים חדשים לאחת מארבע קרנות ברירת המחדל בפנסיה, שזכו במכרז של האוצר לאחר שהציעו דמי ניהול מוזלים במיוחד. עובד שיהיה מעוניין בקרן פנסיה אחרת יצטרך לבקש זאת במיוחד. המשמעות של המהלך רצינית מאוד, מאחר שעד היום נטו המעסיקים לשייך עובדים חדשים לקרנות שאיתן הם הורגלו לעבוד באמצעות סוכני ביטוח שעבדו מולם. המציאות החדשה תחייב את הקרנות הגדולות והוותיקות להתחיל ולהיאבק על ליבם של החוסכים החדשים במידה שהן תהיינה מעוניינות בכך. המטרה של המהלך מצידו של האוצר היא להוריד את דמי הניהול הממוצעים בפנסיה בכלל השוק. הסיבה לכך היא הפגיעה המשמעותית שפוגעים דמי ניהול גבוהים בתשואה נטו שמקבלים החוסכים בקרנות הפנסיה.

ארבע קרנות ברירת המחדל שזכו במכרז של משרד האוצר הן פסגות גמל ופנסיה, מיטב דש, הלמן אלדובי ואלטשולר שחם. כל אחת מהקרנות הללו מציעה תמהיל דמי ניהול שונה, אבל אצל כולן מדובר בשיעורים כוללים נמוכים משמעותית מהממוצע בשוק.

בפסגות דמי הניהול המוצעים הם 1.68 אחוז על ההפקדות השוטפות ו-0.09 אחוז על הצבירה. במיטב דש דמי הניהול המוצעים הם 2.49 אחוז על ההפקדות השוטפות ו-0.05 אחוז על הצבירה. בהלמן אלדובי דמי הניהול המוצעים הם 1.49 אחוז על ההפקדות השוטפות ו-0.1 אחוז על הצבירה. באלטשולר שחם דמי הניהול המוצעים הם 1.49 אחוז על ההפקדות השוטפות ו-0.1 אחוז על הצבירה, גם כן.

נשמע כמו סינית? הנה הסבר פשוט. ההפקדות השוטפות הן הסכום שאותו אתם והמעסיק מפרישים מדי חודש לקרן, תגמולים ופיצויים כאחד. הצבירה, כשמה כן היא, הסכום המלא שנצבר לטובתכם בקרן לאורך כל השנים, מההפקדות והתשואות. כלל אצבע פשוט מלמד שבשנות העבודה הראשונות מה ש"אוכל" את הפנסיה הוא בעיקר דמי הניהול מההפקדות. אולם ככל שחולף הזמן המשקל של הצבירה עולה ומשמעות ההבדלים בדמי הניהול בצבירה נעשית קריטית. אז מה עדיף לכל אחד מאיתנו לעשות? באופן פשוט לקחת את דו"ח הפנסיה האחרון יחד עם מחשבון, לבדוק כמה אתם משלמים ולראות כמה זה מול מה שתשלמו במקומות אחרים. האם הדבר הנכון כרגע הוא לרוץ ולהעביר את הפנסיה שלנו ממקפת או ממבטחים לאחת מקרנות ברירת המחדל? לא בהכרח. מה שכן כדאי בכל מקרה הוא לוודא כמה אתם משלמים ולנסות להתמקח. אם המיקוח לא עולה יפה, בהחלט כדאי להתייעץ ובמידת הצורך גם להעביר את הפנסיה. אין קדושה בקרן שאתם נמצאים בה, וכל מקרה צריך תמיד לבחון לגופו.

לתגובות: [email protected]