הדתה או ציונות. חוק החמץ
הדתה או ציונות. חוק החמץצילום: משה שי, פלאש 90

האיסור על הכנסת חמץ לבתי החולים בישראל במהלך ימי החג מעורר את חמתם של כמה וכמה ארגונים הדורשים בשם חופש הפרט לאפשר להם הכנסת חמץ עבור חולים.

ביומן ערוץ 7 התייחסה לסוגיה ד"ר עינת רמון, מרצה למחשבת ישראל במכון שכטר, שביקשה למקד את השיח בהיבט היסטורי-רעיוני-לאומי של איסור החמץ בפרהסיה הישראלית.

"איסור חמץ הוא בעל משמעויות עמוקות שורשיות מבחינת הלכה ופנימיות התורה, אבל מדובר בעניין לאומי, כשם שבארצות שונות הדת של רוב התושבים היא הנוכחת במרחב הציבורי. בארצות מוסלמיות לא מסתובבים עם אוכל ברמאדן ובארצות מערביות מרגישים את חג המולד חג הפסחא וכו', ובישראל מייסדי המדינה החילוניים, שחלקם היו אתאיסטים גמורים, רצו שהמרחב הציבורי יהיה ספוג בתובנות יהודיות כי אלה המאפיינים התרבותיים שלנו, ואיסור הכנסת חמץ הוא חלק מהמאפיינים הללו כמדינה יהודית ודמוקרטית", ציינה רמון.

ואולי, שאלנו, העמדה הזו טובה הייתה בראשית ימיה של המדינה, כאשר היה צורך לעצב את דמותה וזהותה, אך כעת כשהדברים ברורים והמדינה יהודית אין בכך צורך? "ההשקפה הזו מוטעית", היא קובעת ומזכירה את היסטורית עיצובה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. "בן גוריון הוא תוצר פוליטי של ההגות הזו שקדמה להקמת המדינה, מדובר באחד העם א.ד. גורדון, כצלנלסון ואחרים הם הוגים שהשתייכו לציבור החילוני סברו שהסממנים הללו הם סממנים ניצחיים שבלעדיהם המדינה לא תהיה מדינה יהודית. לגבי הבית הפרטי גם הם לא שמרו מצוות שבין אדם למקום, אבל לגבי הסוגיות הציבוריות הייתה להם עמדה מאוד ברורה".

"העובדה שהחשיבה הזו התרופפה היום לא מעידה על כך שהנושא לא קיים אלא שהציבור לא מבין את עומקם של הדברים ואינו רוצה לקחת אחריות לטווח הרחוק ומתנער מתובנות יסודיות של הציונות ביסודה", אומרת ד"ר רמון.

עוד שאלנו אם יתכן ולמובילי הציבור הדתי יש מידה מסוימת של אחריות בכך שלא הצליחו להטמיע את הערכים הללו בקרב הציבור הרחב. "אפשר לקיים את הדיון על האופן שבו הציבור הדתי יכול להנגיש את התורה לעם היהודי שמזה למעלה מאתיים שנה לא מסוגל לחשוב על זהות יהודית היסטוריה יהודית ומחויבות יהודית לעומק ורואה בכל סממן הלכתי הדתה וכפיה. זה לא חדש. זה היה גם במאה ה-19 ועוד לפניה".

"ההנהגה הציונית שראתה למרחוק והובילה להקמת המדינה, סברה שזו אחריות של הציבור החילוני לקחת את החיובים הללו לרמת הפרהסיה, וברמה האישית יעשה כל אחד בביתו כהבנתו ואמונתו. זו הייתה אבן יסוד לחשיבה הציונית מראשיתה. זה מה שאפיין את המהלך של הרצל ושל חיבת ציון ותנועת העבודה עד העשור האחרון", אומרת רמון הסבורה כי הניתוק של תנועת העבודה מהחשיבה הזו גרמה לה לאבד את הציבור הישראלי. "כחניכת הנוער העובד לשעבר וכמי שגדלה בתנועת העבודה וחקרה את הוגי התנועה וכמי שמודה לנפילים הללו על כך שהנחילו לנו את המדינה, אני מבכה את אבדן החשיבה הממלכתית והאחדותית הזו ואבדן החשיבה לטווח רחוק. אלו עניינים שקשורים לפרהסיה היהודית וצריכים להיות נכסי צאן ברזל של האומה היהודית ללא קשר לוויכוחים פוליטיים כאלה ואחרים. אלה היו המוסכמות".