ברגע היציאה ממצרים זקוק האדם למאכל עדין, מצה, כמו חולה שזו רפואתו.
ברגע היציאה ממצרים זקוק האדם למאכל עדין, מצה, כמו חולה שזו רפואתו.צילום: ISTOCK

אנו עומדים בפתחו של מסלול חגים לאומיים שמתחיל בפסח ונגמר בשבועות. הימים האלה מביאים איתם אידאות גדולות ורעיונות עמוקים, אבל כולנו מרגישים שחייבים גם לתרגם מעשית את המסר של הימים הקדושים הללו. אומנם הקומה הרוחנית שלנו גדלה מעצם פעולתו של הזמן, שפועל עלינו גם בלי שנעשה משהו אקטיבי לטובת העניין. מסלול ההתקדמות של חגי ניסן-אייר-סיוון הוא מסלול של הפנמת התחושה של בניית קומה - מעבדות לחירות, לתקומה, לעצמאות. על כן טבעי שהתרגום המעשי יהיה גם הוא ליצור מסלול של הפנמה, וזאת באמצעות נתינה. אנו נהיים יותר ויותר משהננו מבלי להזדקק לשום אמצעי. זוהי הצמיחה שלנו, זהו התהליך.

אנחנו מתקדמים. מהחירות ממצרים בפסח, אנו עולים אל יום השואה והגבורה, שבו נבנית קומה נוספת של חירות. קומתה הגבוהה היא ההבעה שלה אף בתוככי עומק הגלות, דבר שלא היה במצרים. היכולת לגלות גבורה בתוככי עמק הבכא היא גבורת רוח של חירות אמת המופיעה בלי כל מסגרת, מאחר שהיא נובעת מעומק הנשמה.

משם אנו עולים בקודש אל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ויום עצמאותנו הוא קומה נוספת על פסח ויום הזיכרון לשואה ולגבורה, משום שאלו ענייני הגבורה והפדות הפותחים את גאולתנו השלישית והאחרונה, העודפת על גאולה ראשונה של מצרים בהיותה בלתי הפיכה, נצחית ומושלמת. ואנו כבר במסדרון אל השלמתה. גאולה שלישית היא קבועה משום שאינה מותנית בדבר, "למעני למעני אעשה" נאמר עליה. זהו ביטוי עליון של הקשר של עם ישראל עם ייעודיו, עם הקב"ה. מאחר שאין הקשר זקוק שוב לתנאים ומסגרות כלשהן, הוא הופך לקבוע. לעצמי.

משם, עם המדינה ועם הגבורה, עם המלכות ועם הכלל-ישראליות, עם החירות ועם האתחלתא דגאולה, אנו מגיעים אל פסגת הר סיני, בחג השבועות. מתן תורה בהר סיני לעם שזה עתה יצא ממצרים בחיפזון, הוא שיאה של ההכרזה כי איננו זקוקים למעשה חיצוני או למסגרת כדי להבין שאנו חלק מכלל ישראל ומהקב"ה. זהו ייעודו של מסלול הצמיחה. אלו ארבעים ותשעה ימי מסע שאחריהם אנו חונים ביום החמישים.

מאכל עדין

כפתיח לכל המסלול הנאדר בקודש הזה, בימי ערבי פסחים אנו נוהגים בקיום מצוות מתן קמחא דפסחא - לתת מצות לעניים לאכילתם בחג. הנתינה הזאת היא הפתיח המושלם למסלול חגים וימי זיכרון אלו, כי זו נתינה דינמית ותהליכית שמצמיחה הפנמה ששוב איננו זקוקים למעשה חיצוני או למסגרת כדי להבין שאנחנו חלק מכלל ישראל ומהקב"ה.

חלקים ממצוות הצדקה שבתורה נאמרו על כסף ועל שווה כסף, אך לאו דווקא על מיני הצומח. ואומנם חלקם של הצדקות נאמרו על מיני צומח דווקא. הקמחא דפסחא הוא צדקה ממין הצומח, חיטים וחמשת מיני דגן המרכיבים מצה כשרה. צדקה שניתנת ממין הצומח היא, כשמה, עניין ששייכת בו צמיחה: צדקה דינמית, לא סטטית. צדקה צומחת: "זורע צדקות, מצמיח ישועות". יש כאן תהליך של גדילה והתפתחות. "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". אנו צומחים – "רבבה כצמח השדה נתתיך ותגדלי", נאמר על יציאת מצרים. מגמתו של התהליך היא להפוך את ההרגל לטבע. להפנים את הקניין כך שלא יצטרך עוד למקור חיצוני.

הזוהר מסביר שברגע היציאה ממצרים זקוק האדם למאכל עדין, מצה, כמו חולה שזו רפואתו. לאחר מכן הוא כבר בריא ורשאי לאכול חמץ. יש כאן תהליך: בתחילה הבריאות תלויה בחיזוקה המתמיד על ידי המצה, לאחר מכן הבריאות היא כבר קניינו של האדם והוא לא זקוק להזין אותה. כשהמצה בלועה בי אני בריא רוחנית בעצמי, הפנמתי את זה ואינני זקוק שוב לינוק מהמקור, לכן אני מותר באכילת חמץ.

גם בנתינת קמחא דפסחא אפשר לזהות תהליך. תחילה אני לוקח אחריות על המקבל רק ברמה הבסיסית: לדאוג לו למצה לחג. בהמשך אני דואג לו לכול, לרוחניות ולגשמיות. בעצם לא רק לו, אלא לכלל כנסת ישראל. והראיה לכך היא שבשבועות אני כבר עומד כנשמה אחת גדולה במעמד של "וייחן שם ישראל כנגד ההר כאיש אחד בלב אחד". זה מתחיל במתן הקמחא דפסחא. נתינה מעוררת אהבה. זו אהבה הזקוקה למנוע-מניע חיצוני. בשבועות אין דין של קמחא דעצרתא (שמו של חג השבועות בתלמוד). כבר הפנמתי את זה. הפנמתי שאני אוהב, שאני חלק, בלי כל פעולה.

לבנות את הנשמה

עניין זה של הפנמה בלא מניע חיצוני, שהעניין עצמו נמצא בי כשיאו של תהליך הצמיחה וההפנמה, נמצא גם בביטוי נפלא של הזוהר המתאר את שתי הלחם הנאכלים בידי הכוהנים ביום חג השבועות כמי שנקטרים על המזבח כחלבים ואיברים, וכלשונו "לאתוקדא על מדבחא". הדבר מפתיע: כיצד אפשר לכנות אכילת כהנים כאכילת מזבח? ההסבר המובא בספרי מחשבה הוא פשוט: בשבועות, בשיאה של ההפנמה, אין הקשר בין האדם לאלוקיו מתבטא דרך המזבח, כמניע חיצוני. הכהן שאוכל הוא הוא כמזבח (שו"ת 'לחמי תודה' לרבי יהושע בסאן). הקשר של האהבה כבר מבעיר את שתי הלחם, שיאם של ההקרבות ממיני הצומח, לדרגה שבה הכהן אינו זקוק למזבח כדי לתווך בינו ובין אלוקיו. זוהי הפנמה. הפנמתי שאני חלק מכלל ישראל וחלק מהשכינה.

התלמוד הבבלי במסכת חולין (ז, א) מביא שרבי פנחס בן יאיר היה נצרך לעבור את נהר גינאי, ונעשה לו נס ונבקע בשבילו הנהר, מעין קריעת ים סוף. לאחר מכן עבר שם אדם שנשא עמו קמחא דפסחא, ואף בשבילו נעשה נס זה והנהר נבקע. קמחא דפסחא הוא פתיח של קשר עוצמתי ופנימי עם הקב"ה, קשר של אהבה גדולה, ולכן הוא בוקע נהרות. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה.

מרן הרב קוק כותב פסקה קצרה שמביעה באופן נשגב את הרעיון האמור על הצמיחה, הגידול והפיתוח שבמצוות ("הנשמה מתגדלת"), הבאות מן ההפנמה שלהן ("מתחקקת היא בנשמה"): "מצוות בונות הן את הנשמה. הרעיון הגדול של התוך המלא של אמונת אלוקים בצורתה הרוממה, המאשרת את החיים, הולך הוא ומתלווה עם כל מצווה בצורה פרטית המיוחדת לה. הצורה המיוחדת ההיא מתחקקת היא בנשמה, לפי התוכן של המצווה ולפי הערך של הדבקות הנשמתית, אל האור העליון שבמצווה, וכן הנשמה מתגדלת וכוחה מתרבה" (שמונה קבצים א, ק"ע).

כשאני מעלה בדעתי מתן קמחא דפסחא שיוצר הפנמה אמיתית אצל הנותן ואצל המקבל, אני מצייר בדעתי גוף אמין ואמון על המלאכה, מלא באנשי אידיאולוגיה צרופה שנותנים מתוך אהבה ונתינה שצומחות בנפשם הם ובנפש המקבלים. כשאני חושב על ארגון כזה אני חושב על ארגון שאצלו כל השנה היא מסלול של התקדמות, שבכל חג ובכל נקודת ציון הוא שם, נותן לנותנים את האפשרות לתת, ולמקבלים את המעטפת שנותנת מסגרת לקבל. ארגון שכל מהותו היא ממלכתית, כלל ישראלית, ויש בנותניו ובמקבליו משהו מן הגבורה ומן החזון, שמץ ניחוח מערך החירות, ארגון שמעניק תרגום לשפת הנתינה למשמעותו של מסלול החגים וימי הזיכרון שאנו בפתחו. פסח, יום השואה והגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום העצמאות וחג השבועות. כך מציתים אור של נשמות שנעשות כולן אומה ומתחילות ללכת אל היעד.

הכותב הוא מנהל מקצועי בארגון 'פעמונים'

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)