ייחודו של ליל הסדר הוא בהשגות המיוחדות והעליונות שבו הבאות לידי ביטוי דרך הפה הרמוז גם בשמו של החג. אכילת המצה היא על שום שבצקם של אבותנו לא החמיץ ולמעשה באכילה זו אנחנו מרגישים את המפגש הנשגב של עם ישראל עם ריבונו של עולם נכנס לתוכנו והופך חלק מאיתנו.
הלילה הזה הוא גם ליל חינוך הילדים, וגם הוא נעשה דרך הפה והדיבור, הפה השח. בלילה הזה נשאלות הקושיות וגם הן נשאלות דרך הפה.
על אכילת מרור לימדונו חז"ל שהיא לזכר המרירות שמיררו המצרים את חיי אבותנו במצרים. אם זו הסיבה לאכילת המרור מדוע אנחנו אוכלים אותו רק לאחר המצה? לכאורה ראוי היה לאכול קודם את המרור זכר לעבודה ורק לאחר מכן את המצה, זכר לגאולה.
למה מר לנו בחיים? הרב קוק משיב שלא מר לנו רק בגלל המציאות הקשה שבה אנחנו כעת, אלא משום שאנחנו מרגישים את הטוב הטמון בעתיד הנשגב וממילא אנחנו מבינים את המרחק שלנו מאותו עתיד טוב, ומשום כך כאשר אנחנו שבים אל המציאות מר לנו. מה שמפריע לנו הוא המרחק מהעתיד ובאכילת המרור אנחנו מרגישים את הפער בינינו לבין הנשגב והסתום מאיתנו.
ידוע סיפורם של חכמי ישראל שישבו והאריכו בסיפור יציאת מצרים עד אור הבוקר. האירוע הזה התרחש באחת התקופות האפלות בתולדותינו, תחת שלטון רומא אחרי חורבן בית שני ובין השורות ניתן לשמוע את הכאב ואת חוסר השייכות בין גאולת מצרים למצבם של החכמים באותה שעה, והם מספרים ביציאת מצרים עד שתלמידיהם רואים את אור השחר, את ראשית הגאולה מפציעה.
על הפסוק 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' אמרו חכמים 'כל' – להביא לימות המשיח. כל ימי חייך, אפילו בלילה, בתקופה הנוראה ביות, ספר סיפור מלא בעוז תקווה, ישועות וניסים, אבל לבד מלספר את הסיפור על הסיפור גם להביא לימות המשיח. סיפור יציאת מצרים הוא לא רק סיפור העבר אלא גם סיפור של לעתיד לבוא. משום כך אנחנו שותים ארבע כוסות והכוס החמישית היא כוסו של אליהו הנביא הקושר אותנו אל מה שעוד עתיד לבוא, זוהי הכוס של 'והבאתי' וכל מה שעוד ממתין וצפוי לעתיד לבוא.