אבי סגל
אבי סגלצילום: עופר עמרם

אפתח בקלישאה: כך חולפת תהילת עולם. בתחילת העשור הפכה דפני ליף לגיבורת תקשורת. עיתונים וערוצים מרכזיים התנדבו לקדם את מחאת האוהלים שייסדה, ליטפו ופינקו אותה ואת חבריה למאבק החברתי, העלו לראש סדר היום את "הפגנת המיליון" כולל שמה המופרך, וכיסחו כל ידוען וידוענית שחרגו משורת המעריצים. פחות משמונה שנים אחר כך, סרטה הדוקומנטרי של ליף 'לפני שהרגליים נוגעות בקרקע' עולה לשידור ב'קשת', אבל משובץ דווקא בימי חול המועד פסח דלי הרייטינג. התוצאה: 5.1 אחוזי צפייה בשעת שיא, שזה קצת פחות ממיליון איש אפילו לפי חישוב של מינה צמח. מילא, זה עדיין רייטינג גבוה יותר ממה שקיבלו סתיו שפיר ואיציק שמולי בבחירות לכנסת.

'לפני שהרגליים נוגעות בקרקע' הופק לפני כשנתיים. דפני ליף, עורכת וידאו צעירה שהפכה לצ'ה גווארה מקומי שהפך בחזרה לבימאית צעירה-אבל-קצת-פחות, מביאה את סיפור המחאה החברתית מנקודת מבטה, ובעיקר מנתחת את חלקה בסיפור המתוקשר. בתוך כך עולות שאלות על זהות ועל הפיכה לסמל ועל המחיר הנפשי. "אני לא רוצה לאכזב, אבל נגמר לי הכוח", היא אומרת בקריינות הרקע, "אני רק בן אדם. אני צריכה שנייה להבין מי אני בלי זה". לא עלייתה ונפילתה של המחאה היא הנושא המרכזי, אלא עלייתה ונפילתה של היוצרת.

מכיוון שזהו סרט אישי, אין בו כרוניקה מדויקת ומפורטת של המחאה, וגם רוב המשתתפים בו לא מופיעים בשמם. גיבורים צצים לרגע ונעלמים, אירועים מקומיים מופיעים כשהם נטולי הקשר, והצופה משועבד לחלוטין להלך נפשה של גיבורת הסרט. ליף לא חוסכת מאיתנו את רגעיה הקשים, כולל סצנות שבהן היא נראית כמו ילדה קטנה ואבודה במקום לא לה. היא גם מקפידה להראות את רגעי ההתפכחות בטון מתפייט, בלי לשפוט את עמיתיה, את התקשורת המתהפכת ואפילו את עצמה. יש משהו אצילי בבחירה הזאת, אלא שהיא פוגעת בכוחו של הסרט. בלי הפרטים הקטנים, בלי השמות וההתעסקות ביחסים ובריבים מאחורי הקלעים ובלי השיפוט בדיעבד, לא נותר בידי הצופה כמעט דבר. הסיפור של הנסיכה לרגע שמתקשה לחזור ולהיות לכלוכית הוא לא באמת מעניין או מפתיע במיוחד, ואנחנו יוצאים מהסרט חכמים בערך כפי שנכנסנו אליו.

זוהי החמצה מצערת. דפני ליף היא דמות אניגמטית ולכן מסקרנת, אבל האניגמה לא נפתרת במהלך הסרט. מצד אחד מנהיגה אידיאליסטית מלאת להט וקולנית עד צרידות, ומצד שני דמות ילדותית שמתקשה להתבטא ולענות על שאלות פשוטות. רגע אחד היא לוקחת על עצמה את החיבור עם ההמונים (מישהי הרי צריכה לומר לאנשים שלום בשביל סתיו שפיר, לא?), וברגע אחר בזה לאהדתם ומתייחסת אליהם אך ורק ככלים במאבק וכחלק מהקולקטיב. הבעת פניה אטומה רוב הסרט, ורגעים של גילויי רגישות כלפי הזולת אפשר לספור על אצבע אחת. לא רק ליף מנסה לברר מי היא אלא גם הצופים, אבל הסרט לא מספק תשובה.

"אני רואה בכל אחד מכם חבר", מכריזה ליף בתחילת הדרך. מנהיג אחר של המחאה, רגב קונטס, יצר אף הוא סרט בנושא וקרא לו 'חברים'. מחאת האוהלים הייתה קודם כול כינוס שבטי-חברתי, והכישלון שלה הוא כישלון חברתי, מילולית. זאת גם הבעיה ב'לפני שהרגליים נוגעות בקרקע'. הוא לא משעמם, אך מתקשה להתיידד עם הצופה. ההתרפקות על העבר, החיטוט בפצע והרחמים העצמיים אינם מספיקים כדי ליצור קשר של הבנה או הזדהות. יש בהם משהו נוגע ללב אך גם שטחי ומבולבל, בדיוק כמו הכאב שהוליד את המחאה עצמה.