1
סבב ההסלמה שהסתיים השבוע בדרום בעוד הפסקת אש שברירית, מחדד עקרונות פשוטים מאוד של תורת ניהול הסכסוכים. הסיפור די פשוט: עוצמה היא לא פונקציה של כוח, אלא של הנכונות לעשות שימוש בכוח.
או אם נרצה לדייק עוד יותר: היא פונקציה של האמונה של הסביבה בנכונות לעשות שימוש בכוח. מי שלא מוכן לעשות שימוש בכוח שיש לו, או ברמה המדויקת יותר - מי שהסובבים אותו מאמינים שלא יעשה שימוש בכוח שלו, הכוח הזה לא מקנה לו עוצמה.
לפעמים זה אפילו פועל בדיוק הפוך. מי שיש לו כוח אבל משדר חוסר נכונות לעשות שימוש בכוח הזה, יוצר תחושה שהוא הססן וחלש. שמשהו בצד השני מפחיד אותו מאוד. ולכן דווקא קיום של כוח שלא נעשה בו שימוש פועל בשורה התחתונה לרעתו. מאחר שזה פועל לרעתו, הצד שמפחד לעשות שימוש בכוח מוצא את עצמו עושה לא פעם שימוש הרבה יותר משמעותי וחריף בכוח, משום שכאשר אין עוצמה ואין הרתעה, הסיכוי להתגלגל לצורך להשתמש בכוח שימוש נרחב עולה כמובן.
מי שרוצה להבין את ההבדל בין כוח לעוצמה, מוזמן כמובן להביט אל התמונה המעצמתית הנוכחית באירופה, למשל. במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים התנהלה אירופה תחת מלחמה קרה בין שתי מעצמות עולמיות אמיתיות, ארצות הברית וברית המועצות. אולם בעשור האחרון של המאה ברית המועצות התפרקה, ורוסיה שעמדה תמיד במרכזה (והייתה עוד קודם לכן מעצמה בזכות עצמה) נחלשה מאוד. פערי הכוח בין רוסיה לארצות הברית הפכו לדרמטיים, והתמונה של שתי מעצמות הייתה נראית כאילו היא כבר שייכת להיסטוריה. אלא שמאז התבססותו של שלטון פוטין ברוסיה, קורה תהליך מעניין שבו רוסיה חוזרת לעמדת השפעה של מעצמה עולמית. היא מתערבת בסכסוכים (גם באירופה וגם בשכונה שלנו, במזרח התיכון), היא מפעילה מהלכים דיפלומטיים חובקי כול, והיא מייצבת עמדה לעומתית להגמוניה האמריקנית הכביכול מוחלטת.
הסיבה לכך היא כמובן לא הכוח. לרוסיה יש הרבה פחות כוח מאשר לארצות הברית. מה שכן יש לה בשפע הוא נכונות לעשות שימוש בכוח שכן יש לה. לכן מנהיגים רבים מאוד בעולם מתייחסים אליה ברצינות. זאת בדיוק באותה שעה שבה ארצות הברית עושה כל אשר לאל ידה כדי לא לעשות שימוש בכוח שיש לה, וכל העולם רואה את זה ומבין את זה. באופן משעשע כלשהו, בנושא הזה אפילו אין מחלוקת של ממש בארצות הברית. זו הייתה מדיניות אובמה וכעת זו גם מדיניות טראמפ. הניואנסים ביניהם מעניינים אך חסרי משמעות ממשית.
שדר דומה משדרת מדיניות ישראל בסבבי הלחימה החוזרים בדרום. משוואת הכוח בין ישראל לחמאס ברורה היטב לכל הצדדים. חמאס לא באמת חושב שיש לו כוח צבאי עודף על ישראל. לא יושבים בהנהגה שלו אידיוטים. מה שקורה הוא שישראל משדרת לחמאס שיש לה אומנם כוח עצום, אבל היא לא מוכנה לעשות שימוש בו. התוצאה היא שהכוח של ישראל לא מתורגם לעוצמה מול חמאס, אלא בדיוק להפך. ישראל יוצרת תחושה של היסוס מתמיד שפוגע קשות ביכולת שלה ליצור הרתעה מול חמאס. הגענו למצב שבו חמאס לעולם לא יפחד מלפתוח סבב חדש, כי המחיר במונחים שלו לא יהיה באמת כבד. אומנם החזרה למדיניות החיסולים משדרת איזה שינוי קו מצד ישראל, אך ספק רב מאוד אם השדר הזה מספיק עוצמתי מול חמאס. בשורה התחתונה גם הסבב הנוכחי נגמר מבחינת ישראל ותושבי הדרום באופן לא טוב, בתשדורת של הססנות ישראלית. התשדורת הזאת מחלישה את ישראל עוד יותר ובסוף, כאשר הבחירה כבר לא תהיה נתונה בידי מדינת ישראל, תחייב אותה להסלים את השימוש בכוח עוד הרבה יותר.
2
לדעת לשחק
עם שוך קולות המלחמה, ולמען האמת כנראה שגם במהלכם, המשא ומתן הקואליציוני להרכבת הממשלה נמשך בעוז. הסיבה פשוטה: שעון החול הולך ואוזל והסיטואציה באמת מורכבת. תוצאות הבחירות השאירו את נתניהו עם קואליציה אפשרית אחת בדיוק, ובסיטואציה הזאת קשה מאוד לנהל משא ומתן. נתניהו זקוק לכל השותפות הפוטנציאליות (כולל כחלון, למרות שלכאורה גם בלעדיו יש לו ממשלת 61), והן כמובן יודעות את זה. לכן כל שותפה מנסה מטבע הדברים למשוך את השמיכה לכיוון שלה, והתוצאה היא ברדק גדול. מה שעשוי לקרות במקרה כזה מטבע הדברים הוא מצב שבו נתניהו ינסה לבנות מאזן אימה מול השותפות שלו. לנסות לגרום להן להאמין שהוא לא חושש ממצב שבו הוא לא יצליח להרכיב ממשלה בסיבוב הזה וייגרר לבחירות חוזרות. זה קשה אבל לא בלתי אפשרי, והראשונים להיבהל יהיו מן הסתם מהמגזר.
יכולתו של איחוד מפלגות הימין שלא להפוך לפראייר של קואליציית נתניהו החמישית, מותנית רק בנכונות של המגזר לתת גיבוי למהלכים פוליטיים. פוליטיקה היא אומנות של משא ומתן. של נכונות לקחת סיכונים למען סיכויים. של נכונות לשחק את המשחק הפוליטי למען הגשמת מטרות אידיאולוגיות. מי שלא מוכן לשחק את המשחק שלא ייכנס אליו. מי שמצפה שאיחוד מפלגות הימין יוביל שינוי פוליטי בקדנציה הקרובה חייב לתת גיבוי לדרישות של המפלגה. אחרת נעמוד כולנו עוד ארבע שנים ונסכם קדנציה מבוזבזת.
3
פסיקה לא שיפוטית
כמו בשנה שעברה, גם השנה חייבו שופטי בג"ץ את מערכת הביטחון לאפשר לכמאה פלשתינים להיכנס ארצה לטקס הזיכרון הישראלי-פלשתיני המשותף. את הטקס מפיק ארגון 'לוחמים לשלום' כבר כמה שנים, והשנה, כמו בשנה שעברה, החליטה מערכת הביטחון שלא לאפשר לקרובי משפחה של הרוגים פלשתינים להשתתף בטקס שמתקיים בישראל. הטענה הפעם הייתה שעקב הסגר והחרפת המצב הביטחוני, אין מקום לאפשר את כניסתם של הפלשתינים לטקס בארץ. עם זאת השופטים ציינו בצדק שההחלטה בעניין התקבלה עוד לפני פרוץ סבב העימות האחרון.
צריך לומר ביושר שבהתנהלות מול הבקשה עשתה מערכת הביטחון כמה שגיאות. אולם השגיאות הללו לא יכולות להסביר את גזר הדין המופרך שיצא מתחת ידם של שופטי העליון יצחק עמית, דפנה ברק ארז וענת ברון. גבב כזה של טיעונים מופרכים חסרי כל אחיזה משפטית לא נשמע במחוזותינו כבר זמן רב בפסק דין בבג"ץ. אין בפסק הדין אף משפט שמבהיר למה בעצם קמה לאותם פלשתינים זכות להיכנס לישראל. אולי משום שפשוט אי אפשר לתת לזה נימוק טוב.
במקום זה ברחו השופטים לדיון לא ברור בעליל על חופש הביטוי של מארגני הטקס. "תשעים ותשע דרכים להנצחה. תשעים ותשע דרכים לבטא את השכול. כאן מונחת הליבה של חופש הביטוי, של האוטונומיה האישית, זו המעניקה לכל אדם את האפשרות לכתוב ולעצב את סיפור חייו על פי דרכו-שלו. בסיפור החיים של כל משפחה שכולה יש צער, כאב וגעגוע אין קץ ליקירה. אל לשר הביטחון להתערב בדרך בה משפחה מבקשת לבטא את השכול הפרטי שלה, את העצב והיגון על לכתו ללא עת של אהוב ליבה. העותרות שבפנינו מאגדות משפחות שכולות אשר בחרו לבטא את כאבן ולציין את זכרם של יקיריהן בטקס המשותף. לא לנו להתערב בבחירתם זו", התפייט השופט עמית. השופטת ברון בחרה לצטט את אחד משירי יום הזיכרון. ובאופן כללי, במקום לנמק משפטית את ההחלטה החליטו השופטים לנסות לחנך את החברה הישראלית, והניחו עוד אבן על קברו של האמון במערכת המשפט.
***הפינה הכלכלית***
פרשה של פרישה
עונת המשא ומתן הקואליציוני מזמנת בכל פעם הפתעות מעניינות. הפעם אחת מהן היא דרישת הליכוד מהשותפות הקואליציוניות המיועדות להתחייב מראש להסכמה על העלאת גיל הפרישה לנשים. זו דרישה מעניינת משום שהיא איננה נוגעת לאינטרס מפלגתי ספציפי, אלא לניסיון של ראש הממשלה להוציא מהבוץ את הסוגיה הזאת, שתקועה כבר שנים כמו עצם בגרונה של המערכת, בבחינת לא לבלוע ולא להקיא.
רבות נכתב על הנושא, גם בפינה הזאת, אך בסופו של דבר הסיפור די פשוט. יש הסכמה כללית על הצורך להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-64, משלל סיבות. זה נכון בגלל תוחלת החיים המתארכת וזה נכון בהיבט של השוויון בין המינים, מאחר שגם כיום נשים רשאיות לדחות את הפרישה לגיל 67 כמו גברים. ההבדל הוא בגיל המוקדם ביותר שבו ניתן לפרוש ולזכות לקצבת ביטוח לאומי - 67 אצל הגברים לעומת 64 אצל הנשים. גם בהיבט של איתנותו הפיננסית של הביטוח הלאומי מדובר בצעד נכון, אם כי במקרה הזה צריך לומר ביושר שנדרשים עוד צעדים, בעיקר בתחום של יחסי משרד האוצר והביטוח הלאומי בנוגע לניהול הרזרבות של המוסד. למעשה, על עצם נחיצות המהלך וגם על המתווה המדורג למימושו אין מחלוקת ביסודו של דבר. אז למה זה תקוע כל כך הרבה שנים, ולמה למרות חקיקה מפורשת בנושא ההעלאה של הגיל לא התרחשה? התשובה נעוצה בדאגה למי שהמהלך הזה עלול להותיר אותן בין הכיסאות.
מדובר בנשים רבות שעבודתן תסתיים סביב גיל 62 בכל מקרה. כי הן תפוטרנה, כי הן לא תחזקנה מעמד מבחינה בריאותית או מסיבות אחרות. העלאת גיל הפרישה היא הרי בסופו של דבר עניין הצהרתי. עליית גיל הפרישה בשטח היא עניין תהליכי. מחקר חדש שנעשה לאחרונה בנושא על ידי בנק ישראל מעיד אומנם שבסופו של דבר גיל הפרישה בפועל נוטה להתיישר סביב הגיל הרשמי. אולם עד שזה קורה יש ציבור גדול של נשים שעלול להישאר בלי משענת כלכלית ולו מינימלית.
כתנאי לאישור החוק דרשו חברי ועדת הכספים ליצור חבילה שתתמוך באותן נשים. המשמעות היא כמובן כסף שהאוצר לא מוכן להוציא, לפחות כרגע. התקווה היא כמובן שהמשא ומתן הקואליציוני יוציא את העגלה התקועה מהבוץ. אם הדרישה הזאת היא סימן למה שנתניהו מתכוון לעשות בקואליציה הקרובה מדובר בחדשות טובות, לנוכח עברו של נתניהו כמוביל רפורמות משמעותיות בשנים קריטיות מאוד למשק ולכלכלה, בראשית העשור הקודם. אולם אם נתניהו יאכזב הפעם, מידת האכזבה תהיה עצומה.
לתגובות: [email protected]