שני הוריו איבדו את משפחותיהם, והיו אודים מוצלים מאש שבחרו להמשיך לחיות למרות כל מוראות העבר.
הוא סיפר כי בעודו נער, כשלמד את פרק ל"ז ביחזקאל, חזון העצמות היבשות, הרגיש כי הפסוקים הללו מכוונים לניצולי השואה. תמיד שאל את עצמו: האומנם יש סיכוי לגדול ולצמוח לאחר מפגש כה נורא עם אימה כזאת? "הנני כאן", סיפר, "שישים שנה לאחר סוף המלחמה. העצמות הללו אכן קמו, קרמו עור וגידים ואף הביאו לעולם דור חדש של חיים ותחייה של אומה שלמה באדמתה. המראה הפלאי שראה הנביא התגשם מול עינינו".
עם תום השיחה ניגש אל פרופ' הרשקוביץ יהודי מבוגר ונשוא פנים בשם הרב ויליאם כהן, שכיהן בעבר כרב הקהילה. הרב כהן לחץ את ידו של פרופ' הרשקוביץ ואמר: "שיערותיי סמרו כשדיברת. יש לי חבר טוב בניו יורק בשם הרב הרשל שכטר, שהיה רב בצבא ארצות הברית בשנות המלחמה. כשהגיעו למחנות המוות באפריל 1945, הזדעזעו מהמראות הנוראיים שנגלו בפניהם. אומנם שמעו על חלק מהזוועות, אך אין משמע אוזניים כמראה עיניים. הרב שכטר שח בפניי כי בעודו צועד לראשונה לעבר היהודים המשוועים לשחרור, שמע את עצמו ממלמל מבלי משים את מילות הנבואה: 'התחיינה העצמות האלו?...'. מולו היו יהודים רבים שהגיעו ליום השחרור כשהם עור ועצמות, על סף גסיסה. האם יחזרו לחיות? והאם תוכלנה העצמות הללו לשוב לחיים של ממש? הפרק הזה ביחזקאל מילא את מחשבתו של חברי הקרוב, הרב שכטר, וכמעט אין שיחה בינינו שהוא אינו מזכיר את הרהורי העצמות היבשות שמלווים אותו עד היום".
"עכשיו שיערותיי סמרו", השיב בהתרגשות פרופ' הרשקוביץ, והחל לספר: "דמותו של הרב הרשל שכטר מוכרת לי היטב. בכ"ח בניסן תש"ה, אפריל 1945, הרב שכטר הגיע למחנה בוכנוולד עם צבא השחרור של ארצות הברית. החיילים האמריקנים נבהלו ממראה עיניהם, וגם הניצולים תהו מי עומד בפניהם ומה יהא עתה. הרב שכטר פנה אליהם ביידיש, הציג את עצמו ואמר להם שישמח לשמש כתובת לכל צורכיהם.
"לאחר דקותיים ניגש אליו נער כבן 17, שסיפר על עברו - אביו נלקח לעבודות כפייה לפני ארבע שנים, ומאז לא ידוע מה עלה בגורלו. הוא עצמו, יחד עם יתר בני המשפחה, הגיע לאושוויץ. שם, על הרמפה, הופרד ונלקח לצד ימין, ואת בני המשפחה שפנו שמאלה לא ראה יותר. באותו יום אמרו לו האסירים הוותיקים שהוא יכול לומר עליהם קדיש. לאחר זמן מה הועבר הנער מאושוויץ למחנה בוכנוולד, ושם שרד עד עתה, יום השחרור. בשנים הקשות הללו הקפיד להניח כל יום את התפילין שלו שהחביא במחנה. מדי יום, במשך תקופה ארוכה, הוא וחבריו השכימו קום, הניחו תפילין והתפללו בסתר בטרם יגיעו הגרמנים להעירם לעבודת הפרך היומית. כמה חודשים לפני השחרור גילו הנאצים את התפילין והחרימו אותן. 'ועתה', ביקש הנער מהרב שכטר, 'אשמח אם תוכל להשיג בשבילי תפילין. חודשים אחדים לא יכולתי להניחן'.
"ליבו של הרב שכטר רטט. הנער הצנום הזה בוודאי רעב ללחם וצמא למים, וכמה תלאות ומוות ראה לנגד עיניו, והוא לא מבקש כעת פת לחם או כוס מים אלא זוג תפילין! בו במקום הוציא הרב שכטר את תיק התפילין שלו ואמר: 'הם יהיו שלך מעתה', וכך היה. והנער הזה הוא אבי!"
"אבי עלה ארצה לבדו לאחר השואה", המשיך פרופ' הרשקוביץ, "לחם במלחמת העצמאות ונפצע קשה במהלכה. הוא החלים ונשא אישה, אף היא ניצולת שואה, ולהם נולדתי אני. ביום בר המצווה שלי העניק לי אבי את תפיליו, התפילין שקיבל מהרב שכטר ביום שבו יצא ממחנה המוות לחיים חדשים".
כעבור כעשר שנים, ביום העצמאות תש"ע, הוזמן השר הרשקוביץ לשאת דברים ביישוב עלי. הוא הכין פתק עם תמצית דבריו לתושבי היישוב ביום החג, ובלי לתכנן מצא את עצמו שוב מספר את הסיפור על התפילין.
למחרת קיבל הודעת דוא"ל מתושב עלי, שלמד באותו שבוע בדף היומי את מסכת סנהדרין. בדף צ"ב עמוד ב' נחלקו תנאים האם נבואה זו של יחזקאל התרחשה במציאות או שהיא רק בגדר משל. הגמרא מביאה בשם רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי: "מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים, והולידו בנים ובנות". והשורה הבאה בגמרא הפעימה ביותר את השר הרשקוביץ: "עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם..."
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]