רונה רמון
רונה רמוןPhoto by Marc Israel Sellem /POOL /FLASH90

פרס ישראל למפעל חיים יינתן השנה למי שחוו אובדן קשה ומילאו את החלל שפער בנפשם בעשייה ובנתינה לחברה – בני משפחת רמון, בשמה של רונה רמון ז"ל, וחיים ומירי ארנטל, מייסדי עמותת "זכרון מנחם".

וקשה שלא לתהות האם נתיב חייהם יכול היה להצטייר אחרת לולא אותו האובדן, ואולי הוא שעומד במרכזו של הפרס שבו זכו.

רונה רמון איבדה את בעלה הטייס והאסטרונאוט אילן רמון ואת בנה הטייס אסף בנסיבות בלתי נתפסות כמעט. בני הזוג ארנטל איבדו את בנם הבכור מנחם לאחר שנפטר ממחלת הסרטן. איך אפשר לקום לבוקר יום חדש בלעדי יקירייך? איך אפשר בהעדרם לחוש שייך להמולת החיים? אם מנסים לחיות אותם במלוא העוצמה.

אם נותנים לאחר כדי לראות בפניו בבואה של מי שאיננו עוד. אך גם תוו ייחודי משל עצמו המציין את הכאן ועכשיו של החיים הנמשכים. רונה רמון ז"ל ובני הזוג ארנטל בחרו לתת ולהעניק, ולא לדעוך, ולנסות לעשות זאת במלוא העוצמה, ולפיכך, ביסוד פעולותיהם הנאצלות עומדת לכן בחירה, ושאיננה מובנת מאליה כלל וכלל, ובשלה הם ראויים לפרס מישראל.

הספרות חבה רבות לאובדן ולשכול כמקור יצירה. זהו המקרה למשל של פרימו לוי ניצול השואה. עמוס עוז שהתייתם מאימו בנערותו. או של דוד גרוסמן ששכל את בנו במלחמה. אפשר להאמין שהמילים מילאו בעבורם בשורות את חלל האובדן, וכמו הדחיקו אותו לעולם הבדיה.

רונה רמון ובני הזוג ארנטל פעלו מנגד בעולם החיים. רמון יזמה שורה של פרויקטים חינוכיים ברוח מורשתם של בעלה ובנה. כמו למשל, מרכזי מדעים וחלל בפריפריה, תחרויות חלל ואסטרונומיה ושבוע החלל הישראלי. בני הזוג ארנטל מצידם הקימו מרכז סיוע, מידע ושירותים לילדים חולי סרטן ולבני משפחותיהם. והוא קרוי על שמו של בנם שנפטר בדמי ימיו.

ועוד דבר בעל ערך עושים בני משפחת ארנטל, הם מספקים פאות שיער למי שאיבדו את שערם בשל השפעות המחלה הקשה. הם יצרו דפוס מחשבה שלפיו, פאה היא דבר טוב. פאה היא דבר יפה. סימבוליקה להתחפשות מחשבתית. שלא הכל גרוע, ולא טוב או יפה. סימבוליקה לבחירה באמצעותה בחיים ויהי מה. של הציבור הקדוש שלו הם מסייעים, וגם שלהם.

איש איננו יכול להימצא בנעליו של אדם שחווה אובדן קשה. הבחירה המודעת של רונה רמון ז"ל ושל בני הזוג ארנטל הייתה לא לשקוע בתהומות שלו, אלא לעסוק מנגד בתיקון עולם כגון זה. תיקון עולם במקום כאב, במקום מבוי סתום.

הם בחרו לפעול בעולם, ובו הם מצאו שוב את עצמם. ועליו, רונה רמון משקיפה ככל הנראה ממעל, חוסה כעת בין השכינה עם יקרייה, נחה אחרי כל הכאב והמאמץ הזה, ושומרת משם על ילדייה.

אביבה זרקה היא ד"ר לספרות