1
מזה זמן רב מציקה לי אנומליה משונה מאוד בתחום הקשר שבין היהודים בישראל ובין יהודי הגולה (או התפוצות, אם בא לכם להיות פוליטיקלי קורקט). על פי ההיגיון הפשוט, ככל שהאלמנט הלאומי בזהותו של אדם חזק יותר, כך צריכה הייתה להיות חזקה יותר תחושת השייכות שלו לכל חלקי העם. בפועל, השמאל הישראלי מנהל קשר משמעותי יותר והדוק יותר עם החלק המרכזי של יהודי התפוצות, בעוד הימין הלאומי, ובתוכו המגזר הדתי-לאומי, מנהל עם הקבוצה הזאת מערכת יחסים לא פשוטה בכלל, כמעט לעומתית.
לפני שממשיכים בדיון צריך להעיר הערה טכנית שהיא גם מהותית. כאשר אנחנו מדברים בשנת 2019 (ובמשך כל שני העשורים האחרונים) על יהדות התפוצות, אנחנו מדברים למעשה בעיקר על יהדות צפון אמריקה (ארצות הברית וקנדה). כמעט מחצית מיהודי העולם חיים בישראל, עוד כ-40 אחוזים חיים בצפון אמריקה והיתר מפוזרים בכל רחבי העולם. בקרב יהדות צפון אמריקה כ-10 עד 12 אחוזים הם אורתודוקסים (כמחציתם חרדים וכמחציתם אורתודוקסים מודרניים), קצת יותר ממחצית מזוהים עם הזרמים הלא אורתודוקסיים, והיתר, הקבוצה הגדולה והצומחת ביותר, הם בעיקר יהודים שיהדותם לא נוכחת בחייהם. הם מודעים למוצאם היהודי, גאים בו מאוד, ושם בערך זה נגמר. זו קבוצה שגדלה במהירות מפחידה, אבל גם מתבוללת במהירות מפחידה לא פחות ולמעשה הולכת ונעלמת (למרות מאמצים גדולים מאוד להגיע אליה ולחבר אותה לעם היהודי דרך פרויקטים כדוגמת 'תגלית').
אבל אם נחזור רגע ליהודים שכן מחוברים בדרך זו או אחרת לזהותם, הרי שמרביתם (בפער עצום, כאמור) הם לא אורתודוקסים, ואנחנו, כלומר הימין הישראלי בכלל והציונות הדתית בפרט, ויתרנו כבר שנים רבות על השיח איתם. למעשה הם פשוט נמחקו ממפת ההתייחסות שלנו, והשאלה היא קודם למה, ובהמשך מה, אם בכלל, צריך ואפשר לעשות בעניין.
מתוך הבנה שהבסיס לכל מחשבה הוא קודם כול הכרת המציאות, שמחתי מאוד כאשר הזדמנה לי הזכות להיות חלק מקבוצה בשם 'ערבים זה לזה', שכחלק ממסע משותף שהיא עוברת יצאה גם לסיור לימודי בקהילות היהודיות בניו-יורק וניו-ג'רזי (בתמיכתן הכלכלית של הפדרציה של ניו-יורק והפדרציה של מטרו-ווסט ניו-ג'רזי). השבוע האינטנסיבי מאוד שעשינו בגולה הסתיים באופן סמלי בנחיתה בארץ ממש עם צפירת כניסתו של יום הזיכרון, ועורר מחשבות רבות על פערי המציאות בין ה"כאן" הישראלי מאוד שלנו ובין ה"שם" של יהודי התפוצות, ומאידך גם על הצורך העמוק בקשר. מחשבות שכעת, לאחר שבוע של שהייה ועיכול, מתחדדות ומתבהרות.
2
נטייה אוניברסלית
נתחיל, ברשותכם, דווקא בפערים שכל כך התבהרו והתחדדו לי בשבוע הזה. המציאות היהודית בגולה הופכת מעצם קיומה את היהודים שם למה שאפשר לכנות באופן קצת וולגרי "שמאלנים", בעוד מציאות החיים בארץ הופכת את כולנו (כולל את מרבית מה שמכונה השמאל היהודי-ישראלי, אלו שבהכללה גסה הצביעו בבחירות האחרונות לכחול-לבן) לבעלי תפיסת עולם וחשיבה ימנית מאוד. עם שיושב בארצו מפתח באופן טבעי תפיסת עולם לאומית מאוד, כזו שרואה בזהות הלאומית בסיס טבעי ומתבקש לסדר היום השלטוני והחברתי. גם התפיסות החברתיות שלו הן לאומיות בבסיסן, אפילו אם יש בהן ראייה גם של מה שמחוץ למעגל הלאומי. לעומת זאת, מי שחי כקבוצת מיעוט אתנית ודתית בארצו ירצה תמיד להדגיש, לפחות בהיבטים הפוליטיים, את הערכים האוניברסליים. לשים דגש על כך שכל בני האדם נולדו שווים, הרבה יותר מאשר על הייחודיות הלאומית שלו. דוגמה ספציפית מאוד לפער הזה היא למשל בסוגיית חופש הדת וחופש מדת. עם בארצו עסוק הרבה פחות בסוגיות של חופש דת וחופש מדת מאשר בן קבוצת מיעוט. בשביל בן קבוצת המיעוט יישום פוליטי של ערכי חופש דת וחופש מדת הוא תנאי בל יעבור ליכולת שלו לשמור על דתו. בלעדיהם הוא אבוד.
הנטייה האוניברסלית הזאת היא הסיבה שרוב עצום מקרב יהודי ארצות הברית הם בהכללה גסה שמאלנים, ואפילו בקהילות האורתודוקסיות-מודרניות הנטייה לשמאל חזקה מאוד (אף שהרבה פחות מאשר בקרב הלא אורתודוקסים, כמובן), בפער עצום מהמקבילה הישראלית, הציונות הדתית, שבמובן העמוק כמעט כולה ימנית (גם אם יש בקרבה אחוזים בודדים של כאלו שמצביעים למפלגות מרכז-שמאל). ומאחר שההוויה מעצבת את התודעה, הפער הערכי בין הימין הישראלי והציונות הדתית ובין יהדות ארצות הברית עמוק, ועם השנים רק הולך ומעמיק עוד יותר, למקום שבו היכולת לקיים שיח משמעותי פשוט הולכת ונעלמת. בעוד שבשביל הישראלים להיות יהודי יותר משמעו להיות ימני יותר, בשביל מרבית היהודים האמריקנים זה בדיוק הפוך. וככל שהקיטוב הערכי והפוליטי גם בארצות הברית וגם בישראל גדל - הגישור על הפער נעשה קשה יותר ויותר.
זו הסיבה, אגב, שטראמפ כל כך מפחיד את יהודי ארצות הברית והם קושרים בין עלייתו ובין התגברות האנטישמיות. הם לא טיפשים ולא חושבים שטראמפ בעצמו אנטישמי. היהודים האמריקנים הם אלו שהמציאו את הבדיחות על הנכדים היהודים של טראמפ. הם כן חוששים מהאלמנט הלאומי הבולט מאוד בהשקפתו של טראמפ. האלמנט הזה נקשר אצלם, ובצדק, לזרמי עומק שמשמעותם בקצה הדרך התגברות של שנאת זרים, וברור להם ששום גל של שנאת זרים לא ייעצר דווקא לפני שיגיע ליהודים. מי ששונא שחורים, היספנים ואסיאתיים שונא גם יהודים. היהודים האמריקנים (בניגוד לישראלים, אגב) זוכרים היטב את העובדה שהם קבוצה מהגרת, למרות שאבותיהם של מרביתם היגרו לאמריקה הרבה לפני שאבותינו עלו לארץ ישראל. התודעה הזאת חיה בהם מאוד, וזה הרקע גם לעמדות שלהם, שלעיתים הן בעייתיות מאוד, למשל בסוגיית מהגרי העבודה כאן אצלנו.
ולמרות כל זאת, אסור לטעות. האוניברסליזם הפוליטי אין משמעותו התנכרות לזהות היהודית. בדיוק ההפך. מה שפגשנו בארצות הברית זו קהילה שעסוקה בזהות היהודית שלה וביציקת תוכן משמעותי לתוך הזהות הזאת, הרבה יותר מאשר מרבית הישראלים שהיהדות בשבילם היא עובדת חיים קיומית, אבל ממש לא נושא שמעסיק אותם. המציאות האמריקנית מכריחה את היהודים לתת לזהות שלהם תוכן ולא מאפשרת להזניח אותה, כי ההזנחה שלה משמעותה היעלמות שלה. ואכן, אלו שהזהות הזאת חשובה להם משקיעים בה המון זמן, מאמצים, כסף ומחשבה. בכלל, דבר מאוד מרשים שפגשנו היה העובדה שכסף איננו מילה גסה. לכולם ברור שבשביל מה שחשוב לאדם הוא חייב לפתוח גם את הלב וגם את הכיס, ואם הוא לא יעשה את זה אף אחד לא יעשה זאת במקומו.
3
קשר לא פשוט
לכאורה הסיפור אבוד. שיעורי נישואי התערובת (עוד בעיה עצומה וכאובה שנפגשנו איתה בצורה לא פשוטה) והפער האידיאולוגי ההולך וגובר מבשרים לכאורה על נתק צפוי. מעם אחד - לשני עמים. אם ההיסטוריה היא דטרמיניסטית, אז לשם זה כנראה הולך. למרות זאת, לאורך הביקור נזכרתי כמה פעמים במדרש מעניין מתנא דבי אליהו, שגרם לי להרהר בשאלה האם מותר לנו להרים ידיים מול כיוון תנועתה של ההיסטוריה, או שזה לא מה שהקב"ה מצפה מאיתנו. המדרש מספר על מפגש בין אליהו הנביא ובין אדם מישראל, שנפתח בשאלה של אותו אדם לאליהו: "אמר לי, רבי שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם, אמרתי לו (כך משיב לו אליהו הנביא), דרכן של בני אדם שאומרים תורה קדומה לכול, שנאמר 'ה' קנני ראשית דרכו', אבל הייתי אומר, ישראל קדושים [קודמין], שנאמר 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו'".
את המדרש הזה אפשר לפרש בדרכים רבות, אבל בשבילי הוא מסמן את החשיבות של עם ישראל כולו, כיחידה אחת, בעיני הקב"ה. חשיבות שהיא ערך נפרד בפני עצמו, לא משנִי לערכים אחרים שאנחנו מוכנים מאוד בקלות למסור את הנפש עליהם. אחד הדברים שחסרים לנו כיום בהקשר הזה הוא התחושה שאנחנו באמת עם אחד, לא שתי קבוצות עם קרבה אתנית ושיתוף השם. שלא רק נגיד שאנחנו אחים, אלא באמת נרגיש שאנחנו אחים.
צריך לומר ביושר, קשר של אחים הוא לא תמיד דבר פשוט ורבים מאיתנו יודעים את זה. המשמעות של קשר של אחים (בניגוד לשיתוף אינטרסים) היא קודם כול נכונות לשלם מחיר למען הקשר, לא למקד אותו רק היכן שנוח. הפוליטיקה הישראלית, למשל, המירה מהר מדי חלק מהקשר שלה עם יהדות ארצות הברית בקשר עם קבוצות אוונגליסטיות, פשוט כי הקשר הזה נוח יותר, והוא באמת הרבה יותר נוח כי לא צריך לוותר בשבילו בעצם על כלום (עד אחרית הימים, אבל לאף אחד מאיתנו ממילא אין מושג מה יהיה באחרית הימים). אבל אף אחד מאיתנו לא היה מעלה בדעתו לזנוח את אחיו רק כי הקשר הזה לא נוח לו. קשר בין אחים דורש קודם כול נכונות להקשיב (ונכון להיום אנחנו לא מקשיבים ליהדות צפון אמריקה, וגם היא כבר לא ממש מקשיבה לנו) ופרט לכך נכונות לוותר לפעמים (בוודאי שלא תמיד, ממש לא) גם במקומות שזה כואב (את מתווה הכותל הזכרנו?).
יש כל מיני דרכים ליצור את החלוקה בין נושאים שבהם נכון לתת משקל של ממש לעמדותיהם ורצונותיהם של יהודי התפוצות, ובין נושאים שבהם ההקשבה לא בהכרח צריכה לגרור התחשבות. מבחן אפשרי אחד, למשל, הוא מבחן ההשפעה. עד כמה יש לסוגיה השקה ממשית לענייניהם של יהודי התפוצות. ניקח כדוגמה שתי סוגיות שכבר הזכרנו. סוגיית המהגרים-מסתננים לישראל היא סוגיה מדינית ישראלית מאוד. שיריבו יהודי ארצות הברית עם טראמפ על החומה בגבול מקסיקו ויניחו לנו לריב כאן עם בג"ץ שלנו, וגם אם המסקנות הפוכות - אפשר להיות אחים גם בלי להסכים.
מנגד, בנוגע למתווה הכותל אין ליהודים באמריקה כותל אמריקאי משלהם. הכותל המערבי הוא של העם היהודי כולו, שלהם ושלנו. לכן לעמדתם בהקשר הזה יש משקל משמעותי מאוד (גם אם בסוף כמובן שההכרעה צריכה להתרחש בכנסת ובממשלה של מדינת ישראל, שלהן אין להם זכות לבחור ולהיבחר).
כמובן שכאשר אנחנו נקשיב באמת, נוכל גם לדרוש מהם הקשבה ושותפות במצוקות ובאתגרים שלנו, שאותם כיום הם לא באמת מבינים או רוצים להבין. כדי לקיים את ההקשבה ההדדית הזאת צריך ליצור גם כלים. הסוכנות היהודית בצרות ומשרד התפוצות לא מצליח היום למלא את החלל. כיום אין פורומים לשיח משמעותי בין היהדות בישראל ובין יהודי העולם, והמשימה לבנות אותם מוטלת לפתחנו במלוא העוז. רק כך, בשיח פתוח, הקשבה הדדית והשפעה הדדית נוכל באמת להישאר עם אחד. לא בשום צורה אחרת.
לתגובות: [email protected]