להגדיר את האדישות כעבירה בזדון. זירת התאונה ביבנה
להגדיר את האדישות כעבירה בזדון. זירת התאונה ביבנהצילום: פלאש 90

ביום שלישי התכונן גיא וויאסבורג להלוויית אחיו היחיד, בן דקלו, שנהרג בתאונת העבודה ביבנה יומיים קודם לכן. הוא עדיין לא עיכל את האסון שנפל עליו.

"בן נלחם להתגייס ואהב את השירות. הוא היה ילד-גבר בן 22 שמאוד אהב לחוות את החיים, אהב אנשים ואהב לעזור".

מאז התאונה שאירעה ביום ראשון, שבה נהרגו בן ושלושה עובדים נוספים מקריסת עגורן, תוהה וויאסבורג מה הביא את אחיו לעבוד כמנופאי. "הוא אהב רישיונות. מבחינתו זה העיד על כך שאתה טוב במשהו. היה לו רישיון רכב ורישיון צלילה, והוא גם קיבל רישיון לעבודה בגובה. זה לא הפחיד אותו. יש אנשים שלא מפחדים מזה".

ואתם, בני המשפחה, פחדתם?

"כן, אבל הוא היה בצבא כמה שנים, הוא שירת באונייה בלב ים, אז מה זה לפחד עליו? עשיתי איתו שיחה והבעתי את החשש שלי בלי לעצור אותו". בן אמר שהוא קיבל הכשרה מספקת לעבודתו ומרגיש בה בטוח. "בן לא אומר סתם", מדבר וויאסבורג על אחיו בלשון הווה. "זה לא נתפס, אתה לא יכול לקבל את זה. הילד היה שלוש שנים בצה"ל ופתאום הלך לעבודה ומת?"

בנקודת הזמן הזאת המשפחה עוד מתכנסת פנימה, אך גיא, כנציג המשפחה, כבר עומד מול התקשורת ודורש תשובה. "כל הסיפור הזה הוא סיפור של אחריות. אני מתנהג באחריות, אני לא צועק או מאשים, אבל אני רוצה שאנשים ייקחו אחריות. ארבעה אנשים נהרגו, שיגידו מה קורה הלאה".

אחרי שבן נהרג, הבין וויאסבורג שהמקרה הפרטי של המשפחה הוא חלק מתופעה רחבה יותר. "500 איש שנהרגו בעשור האחרון מבניין, ועד לפני חצי שנה עוד לא הייתה יחידה משטרתית שעסקה בזה". הוא הגיע ללהב 433, שם שוכנת 'פלס', היחידה החדשה שהוקמה לחקירת תאונות עבודה. "לא היה להם איפה להושיב אותי. ישבנו בקפיטריה והסבירו לי שלא נקבל תשובה על שום דבר. ההורים שלי עסוקים בלקרוס, אני עושה מה שאני יכול".

מה אתה רוצה שיקרה?

"שההרג הזה ייפסק. שהוא יפסיק להרגיש מיותר. זה לא היה צריך לקרות".

הענף הקטלני בתעשייה

בשנת 2017 נהרגו 75 בני אדם בתאונות עבודה, 52 מתוכם בתאונות בניין. בשנת 2018 קופדו חייהם של 70 בני אדם בתאונות עבודה, 35 מהם בתאונות בניין. זהו הענף הקטלני ביותר בתעשייה.

עו"ד ישראל אסל, היועץ המשפטי של הפורום למניעת תאונות עבודה, מסביר כי התאונות אינן גזירת גורל. "הקבלן צריך להיות משטרת הבטיחות בשטח, לראות שכולם רתומים עם קסדות ומגן אישי, אבל בפועל הם לא עושים את זה. עבודה בטוחה היא הרבה יותר איטית. הרתמה, שמאבטחת את העובד שעובד בגובה, מציקה לעובד ומכבידה עליו. עובד רתום יפרק בשעה שני עמודי טפסנות, ועובד לא רתום יפרק ארבעה".

עלויות הבטיחות אינן מסתיימות בזה: "כשבונים מעלית, צריך לקנות מחסום, להרכיב אותו ולעגן אותו לקיר. צריך לרכוש כל מיני עזרים שיגבירו את ההגנה והבטיחות של העובד, וצריך להתעסק בזה". המסקנה היא שהבטיחות היא עניין של כסף. המחיר הגבוה יתבטא בשורת הרווח המצטמצמת של הקבלן או בשורת התשלום המתרחבת של רוכש הדירה. לדברי אסל, "כולם מעדיפים שהפועל ימות, ושהם לא ישלמו יותר".

במקרה הנקודתי שאירע בתחילת השבוע, בעת שבאתר הבנייה פירקו עגורן, מסביר אסל שמדובר בלקונה בחוק. בתקנות העבודה עם עגורן, שנכתבו לפני 53 שנים, לא צוין כיצד יש להרכיב אותו וכיצד לפרק. "שלב ההרכבה מסוכן מאוד, כי צריך שהעגורן יהיה מבוסס כמו שצריך על הקרקע. לרשויות אין שום ידע בתחום, כיצד צריך שזה ייעשה? האם לפי הוראות היצרן? האם יש דגשים אחרים? לא כתוב בתקנות מי יכול לפרק עגורן. כתוב שמומחים בתחום. מי הם המומחים האלה? איזו הכשרה הם צריכים לעבור? זה לא כתוב".

יש טענה שהעובדים בשטח עושים מה שהם רוצים. הקבלנים יכולים לחייב רתמות וקסדות אבל העובדים מסירים אותן ואפילו עולים שתויים לעבודה בגובה.

"העובד הוא החוליה החלשה ביותר בשרשרת, קל להאשים אותו. האחריות מוטלת על הקבלן. אם רוח המפקד שהכול ברדק, ככה זה ייראה. אם הרוח היא שהכול חייב להיות מסודר - ככה זה יהיה".

לפני חודש בדיוק נהרג נהג משאית שהתחשמל באתר בנייה. היה זה אתר הבנייה של חברת נאות שמיר, אותה החברה שעובדיה נהרגו בתחילת השבוע. אסל כורך את שתי התאונות יחד. "זה עניין של הגישה של החברה. התאונה ההיא בוודאי הייתה יכולה להימנע".

בשנתיים האחרונות מנסה משרד העבודה להתקין ולהטמיע תקנות חדשות ומחייבות בנוגע לבטיחות העובדים, ומגייס פקחים חדשים שיאכפו את הנושא בשטח. בפועל אין תקציב לאייש את המשרות הללו, ומספר הפקחים הקטן לא מצליח להגיע לכ-14 אלף אתרי הבנייה הפרושים ברחבי הארץ. כאמור, לפני כחצי שנה הוקמה יחידת פלס המשותפת למשטרת ישראל ולמשרד העבודה. המשטרה סירבה להעביר לנו נתונים על מספר הדוחות שהוגשו, מספר התיקים שנפתחו ומספר כתבי האישום שהוגשו בעקבותיהם.

כך או כך, אסל חושב שגם הגשת כתבי אישום לא תפתור את הבעיה. לדעתו המפתח למניעת תאונות בנייה נמצא בכיס של הקבלנים, כלומר ביכולת להכות אותם בכיסם: "כשעובד מת, הקבלן לא יושב בבית הסוהר וגם לא משלם מכיסו. יש חברת ביטוח והיא משלמת, לכן זה לא משנה לו. צריך להטיל על הקבלנים פיצויים עונשיים". חוקית הדבר איננו מתאפשר כרגע, משום שפיצויים עונשיים מוטלים רק על מי שהזיק בזדון, ואי אפשר לומר שהקבלנים התכוונו להזיק. "צריך לשנות את כוונת המזיק מזדון לאדישות, רק אז התאונות ייפסקו".

עובדים בלי הכשרה

ביום חמישי תקיים התאחדות בוני הארץ, ארגון הקבלנים הארצי, יום הדממה. במשך חצי יום ישביתו הקבלנים את העבודה באתרי הבנייה ויחזקו את כל המעקות והציוד באתרים כדי לשפר את הבטיחות. הפעילות הזאת נולדה בעקבות התאונה הקשה שהתרחשה ביום ראשון, ובמטרה לעורר מודעות לנושא הבטיחות.

שי פאוזנר, סמנכ"ל התאחדות בוני הארץ, מבהיר כי מי שאחראים מבחינה חוקית על בטיחות העובדים הם מנהלי העבודה בשטח. הקבלנים, מבחינת החוק, אחראים רק על אלמנטים מסוימים. הוא מסכים שאולי יש סיבה להתרעם על המצב, "אבל זה החוק. ולמרות זאת אנחנו מגדילים ראש ודורשים מהקבלנים להיות אחראים על כך".

לדברי פאוזנר, באתרי בנייה גדולים יכולים להסתובב ביום אחד בין 50 ל-100 עובדים, שכל אחד מהם נמצא ועוסק בתחום אחר. "על כל העובדים האלה ממונים שניים-שלושה מנהלי עבודה, איך הם יכולים לוודא שכל אחד מהם מתנהל בצורה בטיחותית?"

פאוזנר מצביע על הבעיה המרכזית לדעתו: עובדי השלד, התחום שבבנייתו מתרחשות רובן המכריע של תאונות העבודה, אינם ישראלים. 70 אלף מהם הם תושבי הרשות הפלשתינית, ועוד כ-12 אלף הם עובדים זרים. "למרות שמדינת ישראל אישרה את בואם ואת עבודתם, איש לא הכשיר אותם לעבודה בטיחותית. כבר שנים אנחנו מבקשים מהמדינה לעשות את זה, או להתעקש על כך שיוכשרו לפני שהם מגיעים לכאן, אבל זה לא קורה".

פאוזנר מספר שההתאחדות השקיעה "אוקיינוס של כסף", כהגדרתו, להכשיר ככל יכולתה את מנהלי העבודה והבטיחות ואת העובדים בשטח. "אם מדינת ישראל הייתה משקיעה את אותו סכום כסף, הכול היה נראה אחרת. אבל זה לא חשוב לה. שר העבודה ניסה לגייס עוד מפקחים ולקבל עוד תקנים, אך לא קיבל תקציב. בשנה האחרונה, בגלל שהתקשורת מאוד לחצה, הממשלה החלה לטפל בזה, אבל אז היא נפלה. אני מקווה שזה יהיה הדבר הראשון שיטופל בממשלה החדשה".

בנוגע לענישת קבלנים עבריינים, פאוזנר מסכים עם אסל. הוא מוסיף שיש לנקוט שלוש פעולות כדי להפחית את התאונות: "אכיפה וענישה, הכשרה מקצועית מסיבית מאוד והתאמה של החוקים לעולם המודרני, כי הם נכתבו בשנות ה-60. אם יינקטו כל הצעדים הללו, מספר התאונות יצומצם מאוד וגם הפציעות יהיו קלות יותר".