שחקן נשמה

את הצמד תקע ושקע מכיר כמעט כל אזרח בישראל, ברצונו או שלא ברצונו. אם לא פגש בהם בתשדירי טלוויזיה ורדיו, הם יופיעו על מעטפת חשבון החשמל שנשלחת אליו בדואר. אבל מי שבאמת מכיר אותם מקרוב הוא השחקן הוותיק יעקב כהן (60), שמזה 15 שנים מדובב את דמותו של שקע. בשביל כהן, אגב, 15 שנים הן קילומטראז' קצר להרצת דמות. יותר מ-20 שנה הוא מככב בהצגה 'בוסתן ספרדי' של הבימה, ובכל זאת כשהוא מדבר עליה עדיין קל לזהות את הניצוץ בעיניים. "כבר 21 שנה אני עושה את ההצגה הזאת, אין לה אח ורע בתיאטרון", הוא נלהב, "זה לא הגיוני. 2,800 הצגות כשחקן ראשי, זה לא נתפס".

איך מתחדשים אחרי אלפיים הצגות?

"אני תמיד מנסה להתחדש ולהתרענן. אתה לומד על עצמך כל פעם עוד משהו ועוד משהו".

מה גורם להצגה הזאת להצליח כל כך?

"היא נוגעת בגעגוע. ההצגה מחברת את כולם, ספרדים ואשכנזים. היא עוסקת במשהו שכולם זוכרים, פשוט, צנוע, תמים, בירושלים של אז, דבר שאין אותו היום. אנשים נכנסים לתוך הסיפור, הפנינה שכתב הנשיא החמישי יצחק נבון. הצגתי בהצגות ובשלאגרים מטורפים, אבל דבר כזה לא היה לי בחיים. מדובר בהצגה יפהפייה".

הפשטות נעלמה היום?

"ברור", הוא קובע ומצביע על האייפון שבידו. "הלכה התמימות, הצניעות והפשטות. אין כבר 'וואו'. פעם היית צריך לנסות לדמיין. היית קורא, מספר סיפורים. היום אין דברים כאלה, בלחיצה אחת אתה רואה את כל העולם מול העיניים".

מתעלף, רץ, קופץ

מאחורי כהן ניצבות עשרות שנים בתחום המשחק בהפקות שונות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. אבל נראה שכהן לא יכול לעצור. בימים אלה הוא משתתף כשחקן ראשי בהצגות 'מיקה שלי' ("על בסיס השירים של יאיר רוזנבלום שגדלנו עליהם"), 'יש רופא באולם' ("קומדיה של מצבים, סיטואציות וטעויות בחדר הרופאים"), ו'החולה המדומה' ("קלאסיקה על אדם היפוכונדר. מאחורי ההצגה יש הרבה עומק ותובנות, כמו למשל שהרופאים נותנים תרופות אבל בפועל כמעט לא מרפאים כלום").

ולמרות העשייה האינטנסיבית שלו בעבר ובהווה, מבחינתו הוא נמצא רק בתחילת הקריירה. "גיל שישים זה כלום, השלושים של שנות החמישים. אני רוצה להמשיך במקצוע. אני כל כך אוהב אותו, שלא נראה לי שאצא לפנסיה. זה מקצוע כיפי, אתה משמח אנשים. אנשים באים לשעתיים-שלוש ושוכחים מכל הצרות, נכנסים לאולם ונרגעים והכול בכיף. אתה רואה את הכפיים בסוף ומבין מה עשית להם". גילו המתקדם לא מפריע לו גם למלא כל תפקיד או פעלול אקרובטי שהוא נדרש אליו, ועל הבמה הוא מתעלף, רץ וקופץ. "יש במאי שאומר לי לעשות ואני עושה. הוא אומר 'תיפול, יש מזרן מאחורה'. אתה יכול להתווכח, אבל בסוף אם הוא רוצה, אתה צריך לעשות".

הפגישה עם כהן מתקיימת באווירה חמה, והוא מגיש עוגות ושתייה בשפע. "זה בית למהדרין, תהיה רגוע", הוא מתבדח תוך כדי הגשה, מנכיח את הכיפה שקבעה את מושבה על ראשו מזה כמה שנים. הפשטות והאותנטיות שמאפיינות את דיבורו גורמות לו גם להודות בעובדה שהוא אחד השחקנים היחידים שאין ברשותו חשבון ברשתות החברתיות. "אין לי לא פייסבוק ולא אינסטגרם. לא אוהב את הדברים האלה, לא מעניין אותי. אולי פתאום יום אחד אני אתעורר ואגיד 'וואו, אינסטגרם' ואצבע את השיער בוורוד", הוא מחייך ומרצין: "לשפוך את החיים שלי החוצה? מה פתאום! אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. אני לא יכול לתעד את החיים שלי כל הזמן. זה מעייף. 'הייתי בסופר', 'קניתי לאשתי', 'הנה אני שותה קפה'. כל הכבוד שיש אנשים שמסוגלים לעשות זאת, אני לא מבין אותם ולא מצליח להיכנס לראש שלהם".

המשפחתיות של כהן, שאותה הוא שומר הרחק מאור הזרקורים, טומנת בחובה כמה הפתעות. כך למשל, שני בניו הם תלמידי ישיבות הנמנות על הציונות הדתית: "איתמר הבכור לומד בישיבת כרם ביבנה והתגייס לפני חודש וחצי במסגרת ההסדר. אביתר לומד בשיעור א' בישיבת מרכז הרב". כשכהן מזכיר את שם הישיבה, הוא מוסיף גם התרשמות משלו: "ב"ה שהבן שלי שם, מדובר במקום מדהים. היינו בפגישה עם הרב יעקב שפירא והר"מים במסגרת יום הורים ומאוד התרגשתי מהתפיסה שלהם. התרגשתי גם מכל האזור של הישיבה, שבו נמצאים מקומות חשובים כמו בית הכנסת של הרב מרדכי אליהו זצ"ל".

למרות שילדיו מגדירים עצמם כשייכים לציונות הדתית, כהן נמנע מהגדרות. "אני לא רוצה להיות מוגדר. לגבי הילדים, ככה אשתי ראתה לנכון לחנך אותם. אבל אני איש דתי ובזה זה נגמר". אולם האב והבנים חולקים נקודה משותפת אחרת, כפי שמעיד כהן: "כולם פה שופעים הומור. אין לי מה לתת להם, הם שופעים לבד", והוא מוסיף כי "דווקא הסנדלר הולך יחף. בגלל שאני מצחיק על הבמה, בחיים אני רגיל, לא מתאמץ ולא מנסה לעשות דברים מצחיקים".

תהליך החזרה של כהן בתשובה היה איטי מאוד והדרגתי, והחל לפני 23 שנה. על עצם התהליך הוא מעניק קרדיט לא קטן לאשתו טירנית, שהובילה את כל המשפחה לאורח חיים דתי, אך מציין כי היהדות מעולם לא הייתה זרה לו. "גדלתי בבית כזה, היהדות היא לא דבר שחדש לי. זה לא משהו שפתאום גיליתי, ראיתי אורות, הייתה תאונה וראיתי מנהרות, התעוררתי ואור גדול בא אליי. הכול בסדר", הוא מחייך.

בעקבות החזרה בתשובה שינית טקסטים במופע הסטנדאפ שלך?

"בטח, הכול השתנה. מופע חדש על במה ענקית ונקי לגמרי".

מה אמרו החברים מתעשיית הקולנוע והטלוויזיה?

"הכול קרה אצלי לאט לאט. לא אמרתי יום אחד 'אני דתי'. אתה מרגיל את כולם שאתה בתהליך וכשזה קורה, זה קורה. לא הפתיע אותם ולא הפתיע אותי. כשאתה עושה משהו בבת אחת, אתה בשוק. כשאתה בתהליך, החברים עוברים אותו איתך ובזה זה נגמר".

גם על החזרה בתשובה הוא מדבר בהומור, ומתאר את שמחתו במקום החדש: "אני כל כך נהנה. סוף סוף יש לי בוס חדש שסולח לי ומוותר לי. הוא לא אומר לי מה אתה עושה ולמה איחרת. מעגל פינות, סולח לי על הכול, נותן לי צ'ופרים. מה רע לי? זה הבוס החדש שלי. הוא מרגיע אותי ואני מבסוט איפה שאני נמצא עכשיו".

הציעו לך להרצות על החזרה בתשובה?

"קטונתי. לא צריך לעשות הכול בפומבי, 'הנה אני עובר תהליך'. ואפילו אם ארצה לעשות את זה, לא יהיה לי זמן. אם הדבר יתרחש יום אחד, אני חושב שאעביר את זה בצורה הומוריסטית, אני אבוא מהאג'נדה שלי כאיש מצחיק. צריך למצוא את הדברים המצחיקים בחזרה בתשובה ולא את הצד הכבד, שאנשים לא ייבהלו מזה. סיפור החזרה בתשובה יכול להיתפס אצל אנשים כדבר קשה, וצריך להבין שזה לא נורא. נכון שיש קושי", הוא מודה, "בשביל אנשים שלא רגילים לקיים מצוות זו עבודה מאוד קשה, יומיומית. צריך להפסיק עם הבינוניות".

הבמאים האשכנזים הרימו גבה

תיאום פגישה עם יעקב כהן היה משימה לא פשוטה. סדר יומו עמוס והוא עובד כל השבוע, לרבות ימי שישי ומוצ"ש. הוא משחק בהצגות, מעלה מופע סטנדאפ אישי שרץ כבר שנים, ובתקופה האחרונה גם מצטלם לדרמה מוזיקלית חדשה בשם 'עיניים', שתתאר את מאחורי הקלעים של המוזיקה המזרחית ותשודר בקשת 12. "אני חי סביב השעון. הצילומים לסדרה הם מחמש בבוקר. לפעמים אני לא מספיק להתפלל בציבור ומתפלל בנץ לבד. יש הצגות במקומות כמו חיפה שאני חוזר מהן מאוד מאוחר".

את מנוחת הנפש האמיתית הוא מוצא בשבת. "יום שבת נותן לך אוויר ומנוחה, ידיעה שיש התחלה, אמצע וסוף לשבוע. השבת מרגיעה ומאזנת אותי, מיישרת אותי, מחזירה אותי לפרופורציות ומאפשרת לי לחשוב. כמו טעינה. אני מרגיש שאני נכנס למנהרה ויוצא מהקצה השני. במוצאי שבת אני אומר הבדלה וטס".

בלילות שבת אחרי הסעודה הוא משתתף בשיעורו של הרב אליהו טחן, רבה של צפון תל אביב. "הרבה מאוד שנים אני לומד אצלו. הוא מלמד אותי גמרא, ואני זוכה לשמוע ממנו עוד פנינים".

במהלך השבוע סדר יומו מתחיל בחמש וחצי בבוקר עם תפילת שחרית, "אחר כך שניים מקרא ואחד תרגום, עוד כמה לימודים, כמו ב'דברי מרדכי' של הרב מרדכי אליהו. לפעמים לומד בצהריים ובערב קצת". הספרייה בסלון ביתו מלאה וגדושה, כמו גם הספריות בחדרי הילדים ובמסדרון, שילדיו מילאו בספרי קודש.

אפשר ליצור תרבות יהודית איכותית?

"בוודאי שאפשר. הכול אפשר לעשות בקדושה, אנשים לא מבינים את זה".

כהן מצטט טקסטים בעלי ניחוח יהודי מסורתי שמשולבים בהצגות רבות, וכמובן ב'בוסתן ספרדי'. "יש גם סרטים עם מסרים חינוכיים", הוא מוסיף. "לפני כשנתיים יצא בקולנוע הסרט 'פיגומים', שבו שיחקתי את תפקיד האב החד-הורי. הבן עובד אצל האבא בעסק של פיגומים, ולאחר שהתחיל להיות ילד טוב בבית הספר, האבא הקשה מנסה להחזיר אותו לעבודה. כל מי שיש לו נטייה לחינוך חייב לראות את הסרט הזה".

בשנים האחרונות נחשף הציבור הדתי-לאומי יותר ויותר לדמותו של כהן. לפני כשנתיים שיחק במופע חנוכה 'יוסל'ה קמצן קדוש', ובשנה שעברה מילא תפקיד ראשי בסרטו המצליח של הבמאי אלירן מלכה 'הבלתי רשמיים', אשר מספר על הקמתה של מפלגת ש"ס. "זה ריתק אותי באופן אישי. הסרט נפלא, עדין ומרגש. לא הכרתי את הסיפור של ש"ס עד אז. כולם יודעים על ש"ס ודרעי, אבל מקסים ומדהים לראות איך אנשים רגילים לחלוטין, עם חלום וחזון, יצאו למסע עם הרבה מכשולים בדרך עד שהגיעו לאן שהגיעו". כהן שיחק בסרט רב ש"הפילו עליו תיק וחזון להקים מפלגה". "הרב פחד לאבד את הכולל שיש לו, ומצד שני רצה מאוד כולל יותר גדול עם מזגן. הסרט הוא פרי עבודת תחקיר, לא דברים שהומצאו". באופן משעשע, דווקא את דמותו של יעקב כהן, מייסד ש"ס, משחק שולי רנד. "יש סצנה בסרט ששואלים 'מי זה פה יעקב כהן?' ואני מסתכל ומחייך".

הקשר של כהן למפעל חייו של הרב עובדיה יוסף נמשך גם בימים אלו, כאשר הוא נמצא בהכנות להצגה חדשה שנכתבה על חייו ופועלו של הרב, שבה ישחק בתפקיד ראשי בבימויו של ניר קפטן. "ההצגה מכוונת למגזר הדתי-לאומי. היא מספרת מי היה מרן, איזה איש הוא היה. פחד פחדים, אנשים לא יודעים כמה גדול היה הרב עובדיה ומה היה אצלו בחדרי חדרים. תמיד חלמתי להגיע אליו, אבל לצערי לא זכיתי. מבחינתי לעשות מחזה על מרן זה מקסים ומרגש".

אתה חושב שעדיין יש אפליה כלפי ספרדים במקומות מסוימים?

"אני חושב שכן, אבל לא מתעסק בזה כבר. בפריפריה יש עדיין חסרים מאוד גדולים שלא משקיעים ומטפלים בחינוך. כולם מסכימים שזה לא כמו בצפון תל אביב". כהן מוסיף גם אפיזודה שחווה על בשרו: "בהצגה 'הסוחר מוונציה' שיחקתי את שיילוק. הבמאי בהצגת הבכורה סיפר שכשהוא לקח את יעקב כהן לתפקיד הזה, הרבה במאים אשכנזים הרימו גבה: 'למה אתה לוקח את יעקב כהן לסוג תפקיד כזה? הוא לא יכול לעשות את זה'. אתה רוצה לקרוא לזה גזענות, תקרא. אני לא יודע איך לקרוא לזה - טמטום, גזענות. אני שחקן. אם אנשים מסווגים אותי לפי המוצא שלי, מה אני אעשה להם? אני במקום אחר, של עשייה, לעשות עוד דבר ועוד דבר".

'הבלתי רשמים', 'סלאח שבתי', 'בוסתן ספרדי', הרב כהן בסדרה 'שנות השמונים' – האם בכל אלה שיחקת בגלל הרקע שלך?

"מציעים לי תפקיד בגלל האופי ובגלל איך שמכירים אותי. אני לא יודע למה הציעו לי דווקא את התפקידים האלה, לא נתתי דעתי אף פעם על השאלה הזאת. יכול להיות שבגלל שהתקרבתי וחזרתי בתשובה הציעו לי להיות רב".

"קו ירוק? אני עיוור צבעים"

כהן עלה בגיל שש ממקנס שבמרוקו עם הוריו, שש אחיותיו ושני אחיו, היישר למגדל העמק. "לא זוכר כמעט כלום ממרוקו", הוא מספר.

האם יעקב כהן בבסיסו הוא עדיין אותו ילד ממגדל?

"מבחינתי אני יעקב כהן שעלה ממרוקו וגדל בבית מרוקאי במגדל העמק. זה נמצא בי, אני לא צריך לשמר שום דבר. זה בדנ"א שלי. כשבאתי לתיאטרון הוסיפו לי דברים וירדו דברים, כמו אדם שמתחתן. באים דברים חדשים ונלקחים דברים אחרים".

לפני כשנתיים העלה כהן הצגה לילדים על סיפור חייו. "ההצגה באה לתת תקווה לילד קטן שגדל בפריפריה. אם יש לך חלום - לך איתו עד הסוף, אל תוותר עליו. רציתי להיות שחקן והלכתי ישר, בלי לראות אף אחד ימינה ושמאלה. במקום לומר לעצמך האם אני מתאים או לא מתאים, לך עם החלום, כי אין דבר העומד בפני הרצון".

כיוצא עיירת פיתוח, כהן רואה לעצמו כיעד לתרום לפיתוח הפריפריה במסגרת עבודתו. "אין מקום שאנחנו לא מגיעים אליו. איפה שיש אולם - אני מגיע. הצלחנו להכניס את התפאורה הענקית של 'בוסתן ספרדי' לאולמות קטנים כדי לעשות הצגה במחירים שווים לכל נפש, בערים כמו כרמיאל, מגדל העמק ועפולה. שם זה לא היכל התרבות. המחירים שלי במופע סטנדאפ בתל אביב הם לא כמו במגדל העמק ועפולה, וככה מבחינתי צריך להיות. אם אתה רוצה להישאר בבועה שלך בתל אביב ובחיפה, תשאיר את המחירים כמו שהם. אבל אם אתה רוצה לפנות לכל העם - תשנה את המחיר. מבחינתי לחזק את הפריפריה זה להביא תרבות במחירים נמוכים, שאנשים יוכלו לראות הצגות במחיר סמלי של 60-40 שקל". לכהן אין גם מחסומים פוליטיים: "אין בארץ אולם שלא הופעתי בו. בכל מקום, גם ביו"ש. מה דעתי על חרם ה-BDS? ג'י פי אס! איפה שהרכב נוסע, אני מופיע. קו ירוק, קו כחול. אני עיוור צבעים".

הוא עבר לתל אביב בשנות השמונים ולמד תיאטרון בבית צבי. מי שהאמין בו בתחילת הדרך היה הבמאי חנוך לוין. "גאון, אין לי מילה אחרת. היה לנו קשר מאוד מאוד טוב. קשר מדהים. הוא מאוד אהב אותי והעריך אותי כשחקן. הוא האמין בי גם כשהייתי שחקן מתחיל בתחילת הדרך". מהלימודים נסללה דרכו לתיאטראות הגדולים: "מאז שנות השמונים אני בקריירה בתל אביב - בבית ליסין, בקאמרי, וגם בתיאטרון באר שבע". תחילת הדרך דרשה לדבריו הרבה עזרה מלמעלה. "צריך לדעת ממי הזכות, מי נותן לך את הדחיפה הקטנה", הוא מצביע למעלה, "פתאום זה נפתח".

מה ההישג הכי גדול שלך?

" ללא ספק 'בוסתן ספרדי' חשפה אותי לקהלים אדירים במשך 21 שנה, אבל מכל התפקידים שמילאתי בחיי אני מרוצה ומאוד נהניתי. אני שמח מכל הישג, כל דבר בפני עצמו באותו רגע. כשיצא 'בוסתן', זה היה הישג לאותו רגע. מבחינת תפקידים נחשבים בתיאטרון, אלו התפקידים ששיחקתי ב'הסוחר מוונציה' וב'הקמצן' של מולייר. תודה לבורא עולם על הכול".

מה החלום הבא?

"אין לי חלומות. הקב"ה מזמן לי את מה שאני צריך לעשות ולא שום דבר אחר. הרבה דברים שהייתי אמור לעשות נפלו לי בין האצבעות והלכו. אבל אני אדם מאמין. מה שאני לא צריך לעשות, אני לא עושה. הרבה דברים שאמרו על אחרים 'איזה תפקיד וואו', בסוף אני עשיתי. אתה צריך לעשות מה שמזדמן לך. מציעים לי הצעות ואם אני קורא ורואה שהתוכן ראוי, אני אעשה. המקצוע בסך הכול לא פשוט ומאוד מסובך, אבל אני נהנה ממנו. הקב"ה נתן לי מתנה להיות מצחיק".