אם תשאלו את בעלי זכות הבחירה בישראל "האם לדעתכם מערכת החינוך בישראל מושלמת?", במרבית המקרים תשמעו תשובה שלילית. אם תמשיכו ותשאלו "מה הם הנושאים המרכזיים שלפיהם אתם מצביעים בבחירות?", תשמעו מגוון תשובות: ביטחון, רווחה, יוקר המחייה, כלכלה, תעסוקה, תחבורה ובריאות, וכמובן – גם חינוך.
בהנחה שהמצב הוא אכן כזה, עולה השאלה המתבקשת: איך זה שבמערכת הבחירות האחרונה, בדיוק כמו בכל קודמותיה, מרבית המפלגות אינן מתייחסות למערכת החינוך, וכמעט שאינן משלבות את נושא החינוך בקמפיין הבחירות שלהן? האם אין לכך חשיבות בעיניהן? האם הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות חשים סבורים שהמצב במערכת החינוך כל כך טוב, שאין מקום לשינויים?
בניגוד להנהגה הפוליטית שלנו, אני מאמינה שמרבית הציבור בישראל כן מייחס חשיבות רבה למערכת החינוך הממלכתי על כל שלוחותיה, מהגיל הרך ועד למוסדות להשכלה גבוהה. אני סבורה כי בקרב הציבור הרחב יש הסכמה גורפת לכך שהדאגה לעתיד ילדינו, אלה שבעוד כמה שנים יעצבו את המדינה שאנו חיים בה, צריכה להיות בראש מעיינינו.
חוסר העניין של המערכת הפוליטית בישראל מתבטא, לצערי, לא רק בקמפיינים פרסומיים. הוא בא לידי ביטוי גם בהשקעה של המדינה בחינוך. כואב ועצוב לראות כי ההשקעה הממוצעת בתלמיד הולכת ומידרדרת. לפי נתוני בנק ישראל, ההוצאה הממוצעת על תלמיד בישראל נמצאת בצניחה. גם השוואה לנעשה בעולם מעלה נתונים כואבים: מנתוני ארגון ה-OECD עולה שבתחום החינוך אנו בישראל נמצאים בנחיתות ניכרת לעומת המדינות המפותחות, כאשר המדינה משקיעה בילדי הגיל הרך רק כ-20 אחוזים מהתקציב המקובל במדינות המפותחות.
זה כמובן מתבטא ביומיום. הצפיפות בכיתות בישראל גדולה, האלימות בבתי הספר וכלפי עובדי ההוראה גואה, ההישגים אינם משביעי רצון ועוד. הדברים מתבטאים לא רק בהוצאות של המדינה, אלא גם בגידול הניכר בהוצאה הפרטית של הורים בישראל בכל הקשור לחינוך. נדמה כי המושג "חינוך חינם", שהיה בעבר גאווה לאומית, איבד מערכו וכיום כבר מנותק מהמציאות בשטח. הירידה בהשקעה הציבורית בחינוך אל מול העלייה בהשקעה הפרטית, מעמיקה מאוד את הפערים בחברה הישראלית - אלה שיכולים משלמים, ומי שלא נאלץ להסתפק בפחות.
נושא החינוך בכלל, ומערכת החינוך בפרט, ראוי ורצוי שיהיה בראש סדר העדיפות הלאומי. המסורת ארוכת השנים של העם היהודי, שעברה מדור לדור בעיקר באמצעות מערכות החינוך הציבוריות, היא שהחזירה אותנו לארץ ישראל. אותה מסורת חינוכית מפוארת השתמרה עם הקמת מדינת ישראל והביאה אותנו במשך שנים להישגים יוצאי דופן בהשוואה למרבית מדינות העולם. אהבת הארץ, מתמטיקה, אזרחות, אנגלית, יהדות, מדעים, שפה ומקצועות נוספים נרכשים כבר בשנים המוקדמות, ולא פחות חשוב מכך – מערכת החינוך מקנה לתלמידי ישראל לא רק ידע, אלא גם ערכים וכישורי למידה.
פגיעה מתמשכת במערכת החינוך כמוה כמחלה ממארת ללא טיפול. התוצאה תהיה בהכרח הרת אסון לעתידה של מדינת ישראל. תפקידנו כאזרחים, כהורים, כסבתות וכסבים הוא לגרום לכך שגם ההנהגה במדינת ישראל תבין זאת, ויפה שעה אחת קודם. יש להחזיר את נושא החינוך לראש סדר העדיפויות.
אם לא נעשה דבר, גם במערכת הבחירות הקרובה – ובכנסת שאחריה - נושא החינוך יידחק לתחתית סדר העדיפויות. אסור לתת לזה לקרות. כל אחד מאיתנו ראוי שיצפה לקבל מכל מפלגה שהוא עומד להצביע לה התחייבות לגבי תפיסתה החינוכית, וידרוש לראות תוכנית סדורה למערכת החינוך בישראל - פתרון למצוקת הצפיפות בכיתות ובגני הילדים, הקצאת שעות לימוד פרטניות לכל ילד, השקעה מקצועית ושכר גבוה ומתגמל לעבודתם הקשה של עובדות ועובדי ההוראה.
תוכנית ארוכת טווח למערכת החינוך בישראל היא צורך השעה, ואסור שתידחק הצידה. המצב יכול להשתנות, אבל לשם כך כולנו צריכים לדרוש מנבחרי הציבור שלנו תשובות.
הכותבת היא מזכ"לית הסתדרות המורים