שלושה ימים עמוסים בספרות עברית נהדרת ושירה איכותית, כאשר בשיאם מתקיים מפגש בלתי אמצעי בין סופרים ידועי שם לקהל הקוראים שלהם. אחד המושבים בפסטיבל עסק בספרות דתית והוזמנו להתארח בו משוררים שומרי תורה ומצוות. המטרה הייתה לתת הצצה לחוויית הכתיבה שלהם כיוצרים דתיים, במרחב הספרות הקיים בישראל.
בעידן הפלורליזם שבו מתאפשר ייצוג תרבותי לכל כך הרבה תת-מגזרים בתחומי היצירה והאומנות, שמחתי מאוד על קיומו של פאנל כזה, גם אם הוא היה משני בחשיבותו ביחס לשלושת ימי הפסטיבל. שעה וחצי של שיח אמיתי בין יוצרים דתיים לקהל תל אביבי, שלולא הבמה הזאת לעולם לא היה פוגש בהם או ביצירתם. והקהל הגיע כדי לשמוע.
במושב ניתנה לכל אחת מאיתנו ההזדמנות לשתף טעימות קטנות מיצירה שנושאת בחובה תשתית רוחנית-דתית, ולדון האם היהדות שלנו מצמצמת את מרחב האומנות שבו אנחנו פועלות, ואיך אלוקים (למען השם!) נכנס לנו פתאום לטקסטים בלי שנשים לב.
אלא שלקראת סוף המושב אחת המשוררות שהוזמנה לדבר בפאנל בחרה לשוחח על היצירה הארוטית כמקבילה לעבודה הרוחנית של האדם (לא פחות!), ועשתה זאת בדרך פרובוקטיבית במיוחד תוך שהיא משתמשת בביטויים נמוכים שמפאת כבוד הקוראים לא אחזור עליהם. השיר שקראה מול משתתפי הפאנל הכיל גסויות וכאילו קרא תיגר על כל תפיסת היהדות שהובאה לפניו.
מעולם לא הבעתי דעתי על גבולות האומנות ואף לא נדרשתי לעסוק בסוגיה הזאת במרחב הציבורי. זכותו של כל יוצר לבחור את גבולות הגזרה המוסריים שלו. כמשוררת חסידת חב"ד השתדלתי לנתב את יצירותיי למקומות שבהם יש דעה הלכתית ברורה, וכך גם טענתי מעל במת הפסטיבל. היהדות מעולם לא נשמעה תרבותית יותר, עד לאותו שיח פרובוקטיבי שחרץ לשון מול כל הדוברים שלפניו. מה בער למארגני הפסטיבל לצרף למושב הזה משוררת שאינה נמנית על הציבור הדתי ובוחרת במודע לדבר על נושאים שהצניעות יפה להם, ולגרום למשתתפי הפאנל תחושה קשה של מבוכה?
עיקר מחאתי מופנית למנהלי הפסטיבל, שלא טרחו לבדוק האם כל משתתפות הפאנל אכן עונות להגדרה שלשמה התכנסנו. האם זוהי "ספרות נשמה אמונית" כפי שכונה המושב בפרסומים השונים? התשובה מעולם לא הייתה ברורה יותר.