הנפגע הוא לא צד בהליך. הפגנות תמיכה בנפגעות
הנפגע הוא לא צד בהליך. הפגנות תמיכה בנפגעותצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

נפגעות עזרא שיינברג, האיש שעמד בראשה של קהילת 'אורות האר"י' בצפת והורשע בפגיעה מינית בשורה של נשים, הצליחו לגייס מהציבור את הסכום הנדרש לצורך מימון תביעתן האזרחית.

באמצעות הסכום הזה הן מתכוונות לממן את הליכי התביעה היקרים נגד שיינברג, וכן טיפולים נפשיים שיעזרו להן לחזור לאורח חיים נורמלי ובריא ככל האפשר. לפני כמה שבועות פורסם ב'בשבע' בהרחבה סיפורה של התביעה שמבקשות הנשים להגיש, בכתבתה של עמיתתי עפרה לקס. בשורות הבאות ננסה לגעת מעט רק בהיבט של הממשק בין המשפטי לאנושי.

דרך המלך של טיפול בעבריינות במדינה מודרנית היא המשפט הפלילי. הליך של חקירה משטרתית, הגשת כתב אישום, משפט, ובמקרים המתאימים ענישה פלילית. אולם המשפט הפלילי מסוגל להגשים רק באופן חלקי את היומרה של עשיית צדק, וזאת בגלל המבנה של ההליך. במשפט פלילי הצדדים להליך הם המדינה והחשוד-הנאשם. זה בא לידי ביטוי באופן מובהק בפתיח של כל כתב אישום פלילי רגיל, שהמבנה שלו הוא מדינת ישראל (באמצעות הפרקליטות) נגד פלוני אלמוני. המדינה חוקרת, המדינה מאשימה, והיא זו שעומדת נגד הפושע-הפוגע. הנפגע מקבל אומנם הזדמנות מסוימת ומוגבלת להשמיע את קולו בפני השופט, לעיתים באמצעות העדות ובמקרים רבים באמצעות תסקיר נפגע עבירה ואף ישירות בפני השופט. אולם אחרי כל זאת – הנפגע איננו צד בהליך.

הדברים מתחדדים כמובן כשמגיעים לסוגיית הענישה. העונש על עבריין כולל לעיתים קרובות מרכיב של פיצוי לנפגע, אולם עיקר הענישה בדרך כלל אינה מכוונת לשיקומו של הנפגע. כלומר, מאסר או קנס לאוצר המדינה. כך אומנם מושג האפקט של הרתעה, אבל מזור לנפגעים אין כאן. כדי שהנפגעים יקבלו פיצוי שיוכל לעזור להם לשקם את חייהם הם צריכים לתבוע את הפיצוי הזה אזרחית, וכאן העסק מסתבך.

הקושי הראשון הוא כלכלי, תביעה זה עסק יקר שגם לוקח זמן רב. קושי נוסף הוא הקושי הנפשי. נכון, מה שכבר הוכח במשפט הפלילי לא צריך להוכיח שוב. אבל כל מה שלא הוכח (גובה הנזק, למשל) כן צריך להוכיח מחדש. המשמעות עשויה להיות עלייה מחודשת לדוכן העדים לעדות לא פשוטה ובאופן כללי פתיחה של הפצעים. קושי שלישי הוא שלא תמיד יש לעבריין כסף לשלם, ולכן גם הליך משפטי מוצלח עלול להיגמר בשברון לב. אולם אם המהלך מצליח, ולפעמים הוא בהחלט מצליח, ההליך האזרחי משלים את ההליך הפלילי ומסייע לעשיית צדק אמיתית.

ההתגייסות הציבורית לטובתן של נפגעות שיינברג מצפת מחממת לב. אין ספק שההצלחה הזאת נזקפת לזכותן של הנשים, לזכות בני הזוג שעמדו לצידן ולזכות פעילות ופעילים שנרתמו לעזרתן. אולם ייתכן שנדרשת חשיבה מערכתית כיצד לאפשר לנפגעים הזקוקים לכך לממש את האפשרות לנהל הליך אזרחי נגד פוגעים שהורשעו בדין פלילי, גם אם ידם אינה משגת. חייבים לפרוץ את הדרך אל הצדק.

2

שאלה של נורמטיביות

סערת טיפולי ההמרה שפרצה במוצאי השבת האחרונה סביב דברים שאמר שר החינוך הרב רפי פרץ בריאיון לדנה וייס חרגה כבר מזמן אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל. מתברר שבעקבות הריאיון החליט ראש ממשלת לוקסמבורג לבטל אירוע בהשתתפות שגריר ישראל במדינה. שוד ושבר. אבל אם נחזור לרגע הביתה, אלינו כאן, חשוב לחדד את נקודת המחלוקת בסיפור הזה ולנקות אותה מרעשי רקע. לצורך החידוד, תרשו לי אפילו להזיז הצידה את גיבור הפרשה, הרב פרץ. בניגוד למה שמספרים לנו כבר כמעט שבוע, עמדתו בסיפור הזה לא ממש מעניינת. אתם יודעים מה הייתה עמדתו של שר החינוך זבולון המר ז"ל בסוגיית טיפולי ההמרה? אתם לא יודעים, ובכל זאת מדינת ישראל חיה וקיימת. לא באמת חשוב מה חושב שר החינוך בנושא כזה. ההשפעה שלו על המעשה החינוכי בשטח בנושאים הללו נמצאת על הסקאלה שבין אפסית ללא קיימת. כראש מכינה הייתה לו הרבה יותר השפעה בנושא מאשר כשר החינוך.

ובכל זאת פרצה כאן מהומה לא קטנה, שאותה צריך לחלק לשניים. ישנו הצד המעשי של סוגיית טיפולי ההמרה. כל מי שמכיר את הנושא מודע גם לעובדה שמדובר בעסק מסוכן מאוד. המון נזקים מוכרים וידועים, ומעט מאוד סיפורי הצלחה ממשיים, אם בכלל. גם אם נטייה מינית היא לא דבר גנטי, זה עדיין לא אומר שהיא ניתנת לשינוי בעזרת טיפול. וגם אם תיאורטית ישנו סיכוי כלשהו לשינוי, בשקלול התוחלת לשיפור מול התוחלת לנזק, הניסיון המעשי בהחלט מוביל למסקנה שתוחלת הנזק היא עצומה ואילו תוחלת השינוי קטנה. זה לא אומר שהיא אפס, אבל זה כן משליך על האתיות של טיפולים כאלה, ובטח על האתיות של הפניה לטיפולים כאלה.

אבל ההתנגדות הגורפת והזעם על כל הנושא של טיפולי המרה לא נובעים רק מסוגיית הנזק הפוטנציאלי, למרות שכאמור זו סוגיה כבדה מאוד. הם נובעים מהתנגדות לעצם קיומו של מדרג נורמטיבי שמעדיף צורת חיים אחת על פני אחרת. הטענה היא שקיומן של נטיות מיניות מגוונות היא חלק מהמגוון האנושי שאותו אנחנו אמורים לחגוג. על פי תפיסה זו, עצם הדיון על טיפולי המרה הוא דיון פסול. כי הוא מציב מדרג נורמטיבי שבו צורת חיים אחת עדיפה על האחרת. זה לב הוויכוח, וכאן גם צריך להציב אותו: האם ישנו מדרג נורמטיבי או שהוא איננו. לא בשאלה המעשית שהיא בסופו של דבר מקצועית בעיקרה.

3

חמש דרגות של המתה

בשקט בשקט, כמעט בלי שנשים לב, נכנסה השבוע לתוקף הרפורמה בעבירות ההמתה. בעקבות הרפורמה ישתנה מדרג עבירות ההמתה במדינת ישראל ממדרג של שלוש עבירות שהיה קיים עד היום למדרג של חמש עבירות. הדרגה הנמוכה ביותר של העבירות, גרימת מוות ברשלנות, תעמוד בעינה כפי שהייתה עד היום, אולם מעליה, במקום הריגה ורצח, יעמדו ארבע עבירות שונות: המתה בקלות דעת (עד 12 שנות מאסר), המתה באחריות מופחתת (עד 20 שנות מאסר), רצח (עד מאסר עולם) ורצח בנסיבות מחמירות (מאסר עולם חובה).

המטרה של מדרג עבירות ההמתה החדש היא לאפשר לשופטים דיוק רב יותר במקום המדרג שהיה קיים עד היום. כך למשל, במקרים מסוימים ניתן יהיה להרשיע אדם ברצח גם שלא בכוונה תחילה (רצח מתוך אדישות), ולא כפי שהיה עד היום כאשר עבירת הרצח יוחדה רק לרצח בכוונה תחילה. מנגד, לא כל מקרה של רצח, שלא בנסיבות מחמירות, יכלול כעונש חובה מאסר עולם.

החלוקה המחודשת של עבירות ההמתה נועדה לשפר את המשפט הישראלי, שמדרג עבירות ההמתה בו נותר למעשה קפוא ברובו מאז ימי המנדט הבריטי. כך למשל אפשר יהיה לגזור מאסר עולם גם במקרה של רצח מתוך אדישות אם הנסיבות מתאימות לכך (למשל, רצח באמצעות זריקת אבן). במקביל, אפשר יהיה להגמיש את הענישה במקרה שבו לרצח קדמו אירועים שמפחיתים את אשמתו של הרוצח.

העבירה שעדיין לא עברה רפורמה היא, כאמור, עבירת גרימת מוות ברשלנות. הוועדה שגיבשה את הרפורמה בעבירות ההמתה המליצה לחלק גם אותה לשתי עבירות שונות: גרימת מוות ברשלנות וגרימת מוות ברשלנות רבתי. המטרה היא לאפשר להחמיר בעונשו של מי שגרם למוות כתוצאה מרשלנות, אך הרשלנות היא כזו שסכנת החיים הנובעת ממנה גלויה לעין. הכנסת ה-21 כבר לא תספיק לדון ברפורמה הזאת. אולי זה יקרה בכנסת ה-22.

****הפינה הכלכלית****

ישראל בעלייה

נגמרה החגיגה? מדד מחירי הדירות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסם השבוע מעלה כי לאחר תקופה קצרה של קיפאון, מחירי הדירות במדינת ישראל חזרו לעלות. במהלך החודשים אפריל עד מאי השנה חלה עלייה ממוצעת של חצי אחוז במחירים לעומת החודשיים שקדמו להם. בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2018 נרשמה עלייה של 1.6 אחוז במחירי הדירות. מניתוח הנתונים עולה כי עליית מחירים נרשמה בכל המחוזות, בלי יוצא מן הכלל. בראש טבלת עליות המחירים עומד מחוז ירושלים, שבו נרשמה עליית מחירים של 1.1 אחוז. במחוזות הצפון והמרכז נרשמה עלייה של 0.7 אחוז, בחיפה ובדרום 0.4 אחוז ובתל אביב נרשמה עלייה מתונה של עשירית האחוז בלבד.

אם בוחנים את המחירים בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2018, אזי מחוז הצפון בולט בעליות מחירים של 5 אחוזים, במחוז ירושלים נרשמה עלייה של 2.4 אחוזים ובחיפה עלייה של 1.8 אחוז. ירידת מחירים נרשמה רק במגזר הדירות החדשות. במהלך החודשים אפריל-מאי ירד מחירן של דירות חדשות בשיעור של שש עשיריות האחוז. אם בוחנים את המחירים לעומת התקופה המקבילה ב-2018 אפשר לראות ירידה אפילו ממשית יותר במחירים, בשיעור של 2.4 אחוזים. עם זאת, למעלה מ-40 אחוזים מהדירות החדשות הכלולות בסקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הן דירות שנמכרות במסגרת אחת מתוכניות ההוזלה היזומות מחיר למשתכן או מחיר מטרה.

הנתונים הללו, כמובן, לא מוצאים חן בעיניהם של קובעי המדיניות, ובראשם אנשי משרדי האוצר והשיכון אשר נשלטים בידי מפלגת כולנו, שחרתה על דגלה את הורדת מחירי הדירות. לכן, אין להתפלא על כך שמנכ"ל משרד השיכון ניסה השבוע לטעון שנתוני הלמ"ס בנוגע לשוק הנדל"ן אינם נכונים. יום לפני פרסום מדד מחירי הנדל"ן פרסמה הלמ"ס נתון ולפיו 5,310 דירות חדשות בלבד נמכרו בחודשים מרץ עד מאי 2019.

בעקבות פרסומו של נתון זה שלח מנכ"ל משרד השיכון בני דרייפוס מכתב זועם למנכ"ל הלמ"ס, הסטטיסטיקאי הלאומי פרופ' דני פפרמן. במכתבו טוען דרייפוס כי על פי הנתונים שבידיו באותה התקופה נמכרו בארץ 9,600 דירות חדשות. מדובר בנתון הגבוה ביותר מ-80 אחוזים מזה שפורסם על ידי הלמ"ס. "הנתון שפורסם על ידי הלמ"ס אינו משקף כלל את המציאות", כתב דרייפוס. כמובן שלאזרח רגיל אין דרך לדעת מי צודק בוויכוח הנוכחי, אולם קשה שלא להיזכר בהתעקשות של האוצר, רק לפני שנים ספורות, שרק הלמ"ס יפרסם נתונים אודות מחירי הדירות כי נתוניו היו נוחים יותר למשרד. אז האם הבעיה נמצאת במציאות או במדידה? השאלה הזאת כנראה תישאר פתוחה.

לתגובות: [email protected]