הדיון הציבורי על החשד לאונס קבוצתי בקפריסין מתמקד, כרגיל, בשאלת ההסכמה: האם הנערה הסכימה, או לא, או קצת, או באופן חלקי. זו שאלה מכריעה מבחינה משפטית, ויש לה גם משקל מוסרי. אבל אי אפשר שבזה יתמצה הדיון המוסרי. זו נקודת המוצא של הדיון הערכי, אבל לא השורה התחתונה שלו. נאמר שהיינו מאמינים, לצורך הדיון, לטענה שאינה בהכרח הכי סבירה, זו הגורסת שהנערה הסכימה. האם אז היה מדובר בהתנהלות ראויה ומוסרית? אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה שם, אבל מהסיפורים המעורפלים שאנחנו שומעים, לכאורה דבר אחד ברור למדי: זה לא היה אירוע שמכבד את צלם אלוהים שבאדם. האם אי אפשר לומר שום דבר מעבר למינימום המוסרי, שדורש את הסכמתם של כל השותפים? האם אין שום דבר שאפשר לומר מעבר לזה, על המשמעות של קשר אינטימי, על מקומו בחיינו, על אהבה ומחויבות, ועל מה שמבדיל אותנו מן הבהמות? מן הבחינה המעשית, אם אנשים רואים רק את ההסכמה כרלוונטית מבחינה מוסרית, קשה להאמין שזה תמיד יספיק כדי שיעצרו בחריקת בלמים בכל מקום ששאלת ההסכמה אינה ברורה דיה. אבל השאלה כאן אינה רק מעשית, אלא בעיקר עקרונית. מי שלא רוצה לדבר על צלם אלוהים, שידבר על צלם אנוש; כך או כך, מוסר שמצמצם את עצמו לשאלת ההסכמה של כל הנוכחים הוא דל מכדי שיהיה אפשר לכונן עליו חברה בריאה. מתוך דף הפייסבוק של הרב חיים נבון