עדי בן ישי
עדי בן ישיצילום: עצמי

אלפי מילים נשפכו בתקשורת וברשתות החברתיות על פרשיית הנערים בקפריסין. הזעזוע הגורף מהמקרה, גם כאשר התהפכה הקערה והנערים שוחררו, מבשר טוב ומעיד על חברה ישראלית בריאה שיש בה ערכים אנושיים ויהודיים, שבמרכזם צניעות ותום.

כמובן שגם לפמיניסטיות היה מה לומר על המקרה, כאשר שני כשלים לוגיים מובנים בפמיניזם קיבלו ביטוי בפרשייה הנוכחית.

הכשל הראשון הוא על דמותה של האישה. הפמיניסטיות הרדיקליות פועלות ללא הרף להביא נשים להנהגה. מטרתן אחת: לסדוק ולשבור את תקרת הזכוכית, כי להבנתן נשים יכולות ומוכשרות להנהיג לא פחות מהגברים. אך כאשר מתבררת פרשייה עגומה שכזו, לא תמצאו מילה רעה אחת על הנערה המעלילה בסיפור. פתאום נשים הן חלשות, והבחורה הבריטית אינה אלא קורבן לאכזריות גברית ותו לא. הטלת אשמה על גברים, במסגרת פוליטיקת הזהויות, היא מאוד נוחה ובמקרה הזה אף מוצדקת. אך מה לגבי אחריותה של הבחורה? אפס. שתיקה.

הזלזול של הפמיניסטיות בנשים הוא אבסורד. אלו שלכאורה פועלות למען העצמת נשים, לא רואות בהן דבר בעל ערך יותר מגוש פלסטלינה רך ושמנוני חסר עמוד שדרה, בלי יכולת הבחנה בין טוב ורע. אישה, כך הן למדו בחוגי המגדר, אינה אלא קורבן. אז איך נשים אמורות לשבת בשולחן מקבלי ההחלטות כמנהיגות ומובילות? לפמיניסטיות פתרונים.

כשל נוסף של הפמיניזם הוא ביחס האישה לגופה. מצד אחד החפצת נשים היא דבר בזוי בעיני הפמיניסטיות, ומאידך הן יחשפו את גופן מתוך אידיאל עליון – "אני אישה ופמיניזם זה לעשות מה שבא לי". דוגמה לכך ראינו לפני כמה שבועות כאשר שדולת הנשים יצאה למאבק נגד מנהלי בתי הספר הממלכתיים, שאוכפים קוד לבוש האוסר על בנות להופיע בבית הספר במכנסיים קצרים מדי. "זכותה של נערה להגיע לבית הספר בלבוש מינימלי ולהחפיץ את עצמה לדעת", הן צעקו, תוך שהן אוחזות בחבל בשני קצותיו. הפמיניסטיות דורשות מהגברים את מה שהן לא מוכנות לדרוש מעצמן. הגברים יתנהלו באחריות, בכובד ראש ובכבוד כלפי נשים והן יתנהלו בחופשיות, בקלילות ובחוסר כבוד לגופן.

האקלים התרבותי משפיע עלינו ובנותינו חשופות אליו. מילותיה של גלי עטרי הן הדהוד של המסר הפמיניסטי: "קחי מה שתרצי, מי יסרב לך, קחי את העולם כולו, מי יוכל לומר לך לא?". עם התגשמות חזון הפמיניזם יוכלו רק לומר לך כן, ויכשירו כל התנהגות נשית בלתי הולמת.

בתפיסה היהודית נשים וגברים הם יחידה אורגנית, כפי שנכתב בבראשית "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם". בעולם של פירוד, כל אחד מהמינים עסוק בשלו והקשרים הם טכניים על בסיס תועלת או תאווה. בעולם של אחדות והשראת שכינה היסוד הזכרי והנקבי מתהלכים יחד בעדינות ובאצילות. נשים יוצרות סביבה מכבדת, צנועה ושמורה שגברים שמחים להתנהל בה, והכוחות הייחודיים לכל אחד מהיסודות באים לידי ביטוי במציאות בצורה מתוקנת.

עלינו, ההורים והמחנכים, מוטלת משימה חינוכית כבדת משקל. שיח עמוק ומשמעותי עם נערי ונערות ישראל בנושא המתח וההשלמה בין המינים, יניב חיים טהורים וקדושים יותר. זו המגמה, ולשם יש לשאוף.

הכותבת היא ראש צוות תוכן בתנועת הנשים שוברות שוויון