מוטי יוגב
מוטי יוגבPhoto by Yonatan Sindel/Flash90

14 שנה לגירוש והרס גוש קטיף, ונדמה שההתיישבות היהודית נשכחה מלב. היישובים הפורחים מוזכרים כיום בישראל רק כמוקדי שיגור רקטות לעבר ישראל, ותו לא. שלושה סבבי מלחמה, טילים ומנהרות, בלונים ועפיפונים ואירועי גדר, השקעה של עשרות מיליארדי שקלים בהגנה ובשיקום, ועדיין לא הצלחנו לגבש לעצמנו מדיניות ומטרה מדינית ברורה לגבי רצועת עזה. הדעות בעם נעות בין היותה של רצועת עזה חלק מארץ ישראל והשייכות המתחייבת אליה, ובין תחושת אי השייכות והרצון להתנתק ממנה.

במבט אמוני והיסטורי רצועת עזה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, נחלת שבט יהודה. נצטווינו לרשת את עזה ולשבת בה, בדיוק כמו בתל אביב ובירושלים. מזה כשני עשורים שהתגבשה בישראל עמדת שמאל, הנשענת על אמונה ברשות הפלשתינית ובמנהיגיה - שערפאת ואבו מאזן יביאו לרצועת עזה את השליטה, היציבות והביטחון. תפיסה זו לא עמדה במבחן המציאות לא ברצועת עזה ולא ביו"ש.

ברצועת עזה כשני מיליון פלשתינים שנשלטים בידי שלטון טרור אכזר השואף לפגוע בישראל. רווחת אוכלוסיית עזה אינה עומדת בראש מעייניו. כל שטח בארץ ישראל שנמסר לארגוני המחבלים, ובראשם הרשות הפלשתינית, הפך לבסיס טרור נגד ישראל. שורש התבססות הטרור ביו"ש וברצועת עזה נעוץ בהתנתקות משטחי ארץ ישראל. ביהודה ושומרון תיקנו זאת חלקית, באמצעות מבצע חומת מגן, שהשיב את שליטתנו המודיעינית והביטחונית. ברצועת עזה נותרנו מחוצה לה, עם מודיעין חסר וטרור גובר. מי שבורח מהטרור, הטרור רודף אחריו.

תומכי ההתנתקות מרצועת עזה, יש מהם המבקשים ממצרים שתיקח אחריות על רצועת עזה, אך מצרים מעולם לא רצתה ולעולם לא תרצה. יש מהם המבקשים שאבו מאזן והרשות הפלשתינית ייקחו אחריות ויקימו מדינה פלשתינית ברצועת עזה. הרשות הפלשתינית הייתה נטע זר ברצועת עזה, מעולם לא הייתה רלוונטית ולעולם לא תהווה פתרון.

במבט מדיני-ביטחוני והומניטרי, אין לישראל ברירה. עד שלא נשמיד את ראשי ארגוני הטרור בעזה, הם ימשיכו להחזיק את תושבי הרצועה במצבם העגום. במקום לבנות בכספי הסיוע בתי חולים, הם בונים מנהרות תקיפה ועמדות טילים נגד ישראל.

העיקרון הראשון כדי למצוא פתרון שורשי לרצועת עזה, טמון בהגדרת מטרה מדינית ברורה: על ישראל לקחת את האחריות הביטחונית וההומניטרית על רצועת עזה והפיכתה לחבל ארץ משגשג, תוך חידוש ההתיישבות היהודית לצד זו הערבית, תוך מתן אפשרויות הגירה לאוכלוסייה הפלשתינית לחו"ל ועבודה בישראל. זו התפיסה האסטרטגית היחידה שתביא בע"ה בעתיד לביטחון, יציבות ושלום ברצועת עזה ובסביבתה.

זו הייתה התוכנית האסטרטגית שהציע יגאל אלון לממשלה, שנה לאחר מלחמת ששת הימים, במאי 1968, להקים יישובים בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמת היישובים: "להתיישבות זו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה, על ידי כך שהיא מפצלת את הרצועה... כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה".

עד שתפיסה זו של שייכות ואחריות על רצועת עזה תזכה להסכמה לאומית, מרצון או מאילוץ ביטחוני, מחויבים אנו להגן על תושבי עוטף עזה מכל איום. חובת הגנה זו תושג לאורך זמן באמצעות הרתעת האויב. הרתעת האויב תושג לא באמצעות פגיעה במרקם החיים של תושבי הרצועה, שעליו צריך לשמור, אלא באמצעות פגיעה ממוקדת בראשי ארגוני הטרור.

אמונה בצדקת הדרך יחד עם יתרוננו המוחלט וחוסן לאומי, הם שיביאו אותנו בסופו של דבר להכרה הלאומית שהפתרון האסטרטגי לרצועת עזה הוא לא ההתנתקות ממנה, אלא לקיחת האחריות עליה: כיבוש הרצועה, מיגור הטרור, התיישבות יהודית, שיקום וייצוב החיים הפלשתינים במרקם חיים ובשכנות טובה. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

הכותב הוא חבר כנסת ואל"מ במיל', רמ"ט אוגדת עזה לשעבר