"לא ייתכן שלחשמלאי יש תו תקן, אבל כל אחד יכול לפתוח מסגרת לתינוקות". יערה שילה
"לא ייתכן שלחשמלאי יש תו תקן, אבל כל אחד יכול לפתוח מסגרת לתינוקות". יערה שילהצילום: חנה טייב

"בחרתי במאבק על החינוך, כי אני מאמינה שחינוך פותח דלתות ומצמצם פערים באמת. זו לא קלישאה. כשאני הולכת לעצרות ומחאות ואומרת שם שילד הוא ילד הוא ילד, אני מתכוונת לזה.

ילד לא בוחר איפה הוא נולד, וצריך לדאוג לו במקום שבו הוא נמצא. כשהוא גדל, הוא יכול לבחור איך להתייחס למציאות החיים שלו. זה מה שאני עשיתי עם החיים שלי וזה לא קל. זה אף פעם לא קל". יערה שילה, שלא זכתה לבית יציב שישמש לה משענת, נאבקת למען מסגרות ראויות לגיל לידה עד שלוש. המאבק הזה מחזיר אותה הרבה פעמים לילדות שלה. "אני מנסה לעשות בחירות טובות ומקווה, כמו שאמר נלסון מנדלה, שמה שינהל אותי בחיים הם התקוות ולא הפחדים. אבל החיים שלי היו פחד אחד גדול".

שילה נולדה לפני 47 שנים בנווה יעקב בירושלים. עם השנים השכונה שינתה את פניה, אבל מגיל 16 לא נכנסה לשם והיא גם לא מתכוונת להיכנס. שילה מתאמצת להיזכר בדברים טובים שהיו בשכונת ילדותה, ודולה מן העבר את הספרייה הניידת. זהו בערך. "רוב הזיכרונות היו קשים. גדלתי בבית עם אבא אלכוהוליסט ואמא שמתפקדת בהתאם". היא הצעירה מבין חמישה ילדים. אמה עבדה כמנקה, אביה עבד "כמו שאלכוהוליסט עובד". המשמעות של אבא שמכור לטיפה המרה היא חוסר יציבות כרונית. "כל יום הפתעה. עד היום אני לא סובלת הפתעות. זה אומר יום מאוד מאושר שבו קנו לך מלא ממתקים ויום שהוא פחד אלוקים. הקוטביות מאוד גדולה". מצד שני, היא יודעת לומר שאביה הנחיל לה ערכים כמו התמדה, עבודה ודיוק בזמנים.

אביה של שילה מעולם לא שילם את תשלומי בית הספר והיא לא השתתפה בטיולים. רק פעם אחת מורה שהיא זוכרת את שמה עד היום שילמה בשבילה על הטיול השנתי. "כל השנים כמובן אמרתי לכולם שבכלל לא מעניינים אותי טיולים", היא מסבירה איך מתמודדים. גם עם המורים לא היה פשוט. "המורים התחלקו בין אלה שכבר בתחילת השיעור אמרו לי לצאת החוצה, ובין אלה שאמרו לי ללכת ולשבת בסוף הכיתה. באחת הפעמים שאלו שאלה וידעתי את התשובה. עניתי אותה בעל פה, המחברת הייתה ריקה. כשהמורה הגיעה לכתוב לי הערה טובה במחברת וראתה שלא היה כתוב בה כלום, היא צרחה עליי ואמרה שאני שקרנית. את אשת חינוך? את לא יודעת מה קורה לילד בבית?".

בבית המשפחה לא היו מים באופן קבוע ולא חשמל. היא הייתה חוזרת מבית הספר הביתה ומחברת את החשמל והמים לתשתיות הכלליות. "שמע ישראל", היא אומרת בחלחלה, "זה היה לא בטיחותי בעליל". עם כל העוני, את התנאים הפיזיים עוד הייתה יכולה לשאת. "אין לי חוויה של חוסר באוכל. החוויה היא של מחסור בנוכחות הורית. זה מה שכואב, שאין לך על מי להישען. אין לך מבוגר משמעותי מאחוריך בכלל. לכן אני חושבת שמערכות החינוך הן חשובות וקריטיות, בטח ובטח במקום שאין מבוגרים משמעותיים". בכיתה ז', בעקבות מורה ששמה לב לאינטליגנציה הגבוהה שלה, היא אובחנה כמחוננת ונשלחה לחוג אחר הצהריים. "הגעתי בגלל השוקו והלחמנייה. אבל למדו את המקצועות של בית הספר, ואני אפילו בבוקר לא החזקתי מעמד. אז פרשתי אחרי חודש".

היא הגיעה לאולפנת צפירה, לפנימייה. עולם זר ואחר. "היו אקסטרניות ופנימיסטיות, אשכנזיות וספרדיות. זה היה מקום דתי מדי בשבילי. אנחנו במשפחה נסענו לים בשבת". גם הדעתנות שלה לא הועילה לה במיוחד. "פעם אחד המורים הבולטים באולפנה השאיר את הבנות האקסטרניות בפנימייה כעונש. אז אמרתי לו שבעצם הפנימייה היא עונש". או אז התחילה מלחמה בינה ובין הצוות. "השיא היה כשהוא אמר לי ליד 300 בנות 'במקרה הטוב תצא ממך משרתת'". אבל האמירה המזעזעת לא הקפיאה את שילה: "זה תמריץ חיי. כבר דיברתי איתו מאז והוא התנצל. הוא לא זכר את האירוע. אצלי הוא צרוב בנשמה, ואני משתדלת לשרת היום את הציבור באמונה, בזכות האמירה ההיא".

התקופה שבה הייתה בצפירה זכורה כמרד מתמשך. משם עברה למוסד אחר, שגם ממנו הורחקה בגלל בעיות התנהגות. "הסתובבתי, הלכתי ובאתי. עשיתי תואר ראשון בכיכר החתולות, ואז לא היה הראל חצרוני ולא היה אף אחד שיאסוף אותך". הזיכרונות גורמים לה להתכווץ. היא לא שהתה שם זמן ארוך, "אבל מה שהייתי השאיר בי צלקות".

במקום נזיפה, קפה ועוגה

באמצע כיתה י' נפגשה שילה עם הקב"ס, קצין ביקור סדיר, כדי לקבל ממנו אישור לעבוד. הוא הפציר בה לראות "עוד מקום לימודים אחד אחרון". היא הסכימה. "הגעתי לאיזה ג'אבל בשום מקום. דולב. 60 משפחות. פתאום, בפעם הראשונה בחיים, היה לי שקט בבטן". מי שקיבלה אותה למקום הייתה אתי בן סעדון, "מובילת חיי". בריאיון הקבלה ניסתה בן סעדון לשכנע את שילה להישאר, "ואמא שלי כל הזמן אמרה לה כמה אני עושה צרות. אתי אמרה: אנחנו נסתדר איתה". שילה התחילה ללמוד באולפנה לנערות בסיכון, כשהיא מקבלת מעטפת חמה מהצוות וממשפחה מאמצת ביישוב. "פתאום היה לי בית ומודל של משפחה. הפתיע אותי שהייתה שם שגרה, שרוטינה של דברים קבועים היא אפשרית. בדולב נתנו בי אמון".

הסוויץ' התרחש, כמו תמיד, אחרי תקרית. "לא קמתי לבית הספר ואתי בן סעדון קראה לי אליה. אמרתי אוקיי, עכשיו יעיפו אותי. היא שאלה אותי מה קרה ואני סיפרתי לה כל מיני סיפורים. בסוף היא אמרה לי: 'הכנתי לך קפה ועוגת שמנת, תתאוששי ואחר כך נראה'. הייתי בהלם. שאלתי: 'אתם לא מעיפים אותי?' היא ענתה שלא. מאותו רגע התחלתי ללמוד והפכתי למצטיינת".

שילה שאפה להיות מורה חיילת, אבל לא הייתה לה תעודת בגרות מלאה. היא החליטה ללכת לשירות לאומי ונאבקה להגיע לקריית שמונה, מקום שירות נחשב. היא שכנעה את הרב צפניה דרורי לקבל אותה לריאיון ואספה מכתבי המלצה מכולם, גם מהילדים במשפחתה המאמצת. במהלך השירות נקשרה מאוד לרב דרורי ולמשפחתו, והרב סייע לה בכל מיני תחנות בחיים. "כשהתחתנתי הוא ערך את החופה ונתן לי מתנה גדולה". כששאלה אותו למה, הסביר ששמר את הסכום הרבה שנים בשביל הכנסת הכלה שלה.

"עד גיל 30", היא אומרת, "חשבתי כל הזמן איזו דפוקה מערכת הרווחה שלא הוציאה אותי מהבית". אבל אז היא החלה לראות את הדברים באור אחר. היא הצליחה לראות את הדברים הטובים שהוריה נתנו לה, ובעין חומלת את מה שלא יכלו לתת. לא פעם נקראה לעזור לאמה כדי לכסות את חובותיה. "להיות ילד הוֹרִי זה לא קל", היא אומרת ופורצת בבכי. היום היא נמצאת במקום אחר לגמרי, "אבל העבר לא עוזב אותך. הוא תמיד שם איתך", והעבר הזה מניע אותה קדימה.

לוחמת זכויות הילדים

שילה הייתה סייעת בגני ילדים בדולב, והתאהבה בתחום. "גן זה הדבר המדהים ביותר. את גם מחנכת, גם אדריכלית וגם מנהלת. את מעצבת הכול". היא למדה חינוך לגיל הרך במכללת אפרתה, ובסוף שנה ג' כבר התחילה לעבוד. בעלה הוא ד"ר אלחנן שילה, דוקטור לפילוסופיה ומחשבת ישראל, והם חובקים ארבעה ילדים. במשך עשור התגוררה המשפחה בדולב. "השתדלתי מאוד להחזיר לאנשי היישוב. אין ועדה שלא הייתי בה, הייתי גם גננת ולקחתי לאירוח בנות מהאולפנה".

אחרי תואר שני בתושב"ע ובהדרכה ותואר שני בניהול מערכות חינוך, הייתה שילה מפקחת על גני ילדים ומדריכה פדגוגית. לאט לאט התרחבה המשרה שלה באפרתה. כשיצאה לחצי שבתון התבקשה להיות מדריכה במעונות יום, לתת הדרכה לצוות ולהנהלה במעונות המפוקחים. לא הרבה אחר כך הפכה ללוחמת זכויות הילדים בגיל אפס עד שלוש.

"כל הסיפור שלי התחיל ממשהו פשוט, לא כרמל מעודה ולא שום דבר דרמטי", היא אומרת. שילה נכנסה לכיתה באחד המעונות, וראתה פעוט בן שנה וחצי שאוכל מזון מרוסק. כששאלה למה לא נותנים לילד בגילו אוכל מוצק שאפשר להחזיק ביד, המנהלת שאלה אותה בתמיהה "מה, הוא יכול?". "יצאתי משם ואמרתי: פה טמונה הבעיה. אין השכלה של מה זו התפתחות הילד. כל אחת יכולה להיות מנהלת מעון. יש לך תואר ראשון בגרפיקה? יאללה, בואי. היה מסמך סטנדרטים, אבל לא אכפו אותו. עד היום הוא לא נאכף".

יחד עם ד"ר דוד ברודי והינדי כהן ממכללת אפרתה, שילה רקמה חלום: תוכנית למנהלות מעון. הם נתנו לה את שרביט ההובלה והיא החלה לגייס תלמידות. בהתחלה היה קשה להאמין במסלול הזה, זו הייתה המצאה של תואר יש מאין. היא גם לא הייתה משוכנעת שהמל"ג יאשר, "אבל נשים באו, כי הן האמינו בדרך". היא קיבלה את אישור המועצה להשכלה גבוהה, כשבראש הות"ת, הוועדה לתכנון ותקצוב, עומד לא אחר מפרופסור מנואל טרכטנברג. הפגישות בין השניים הניבו לא רק את האישור המיוחל, אלא גם את השדולה למען הגיל הרך בכנסת. מאז יש לתוכנית 60 בוגרות, מתוכן יותר מעשר סיימו תואר שני. מבחינתה זו גאווה, כי היא הצמיחה לנשים הללו אופק מקצועי וקידום.

בשנת הלימודים הראשונה של מנהלות המעון, שילה שמעה הרבה טענות על המצב במעונות. "לא היה אפשר ללמד מרוב קיטורים". בשנה השנייה, כשנכנס מחזור נוסף של סטודנטיות והן דיברו על אותם קשיים, היא הבינה שהמערכת סובלת ממגוון בעיות, והחלה ללמוד אותן. בדיוק אז הודיע שר החינוך דאז, נפתלי בנט, על רפורמת הסייעת השנייה. "אני מבינה ש-4,000 סייעות יגויסו לעבודה בגנים, והן יילקחו מהמעונות, כי זה שדרוג של מעמד ומשכורת". התוצאה המיידית, היא הבינה, תהיה זרימה של כוח אדם בלתי מיומן מכל הבא ליד שייכנס לעבוד במעונות. "עליתי לריאיון ברדיו והכרזתי שאני מקימה את 'חינוך מלידה'". בתוך יממה היוזמה תפסה תאוצה, וקבוצת הווטסאפ שיכולה הייתה להכיל אז 100 אנשים בלבד התמלאה. זה היה בדיוק לפני ארבע שנים.

המאבק עלה מדרגה אחרי שפז כהן, יו"ר פורום ועדי ההורים היישוביים ויו"ר ארגון 'אנו' שמוביל מאבקים אזרחיים, הגיע אליה הביתה ביום שישי אחד. "הוא אמר: אני מגשים לך חלום. בואי לוועידת העסקים בגלובס". שם, היא אומרת, "הבאתי את הנושא של גיל לידה עד גיל שלוש לבמה". שם גם נוצרו שיתופי פעולה עם גופים שתמכו במאבק מבחינה מוראלית וכלכלית. גם חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון גויסה לנושא, "והיא צעדה איתנו עד שהניחה את החוק בכנסת. התחלתי לאסוף פעילים בהתנדבות והורים ואנשי שטח, ולקחתי רכזת מהחברה הערבית ורכזת מהחברה היהודית והתחלנו למפות את השחקנים בבמה הזאת. אנחנו ממפים את הגופים שפועלים בתחום ומסגרות אקדמיות. כולם מתחילים להצטרף ולהזיז את העגלה לכיוון שמדינת ישראל תיקח אחריות על גיל לידה עד שלוש".

נייר העמדה של הקואליציה קרא ל"הרחבה, הסדרה והעברה": הרחבת מסגרות בנות השגה, כדי שבתוך עשור כל ילד בישראל יוכל להתקבל למעון מסובסד, יישום נורמות ניהול תקינה ופיקוח, והעברת הסמכות ממשרד הרווחה למשרד החינוך. בנט הקים ועדה לבדיקת הנושא והיא הצליחה להשחיל אליה נייר עמדה שעליו עמלה רבות. מה יצא מהוועדה? כלום. "את רוצה לקבור משהו במדינה? תקימי ועדה".

זה לא מייאש?

"לא, מה פתאום? זה משחרר אדרנלין. צריך להגיד לי לא כדי שאצליח".

לא רק אהבה

אם להיות כנה, מפריע לי שבכל השיח הזה אף אחד לא אומר שבשנים הראשונות הכי טוב להיות בבית עם אבא או אמא.

"אני גם חושבת שזה הכי טוב, אבל זו לא המציאות היום". שילה מחזירה אותנו לרגע אל המעון הראשון שהוקם במדינת ישראל. ד"ר בת שבע יוניס, רופאת נשים, הייתה זו שראתה את מצוקתן של הנשים התימניות שניקו בתים כדי להתפרנס. ילדיהן הסתובבו לידן, בלי שהן תוכלנה להשגיח עליהם. "היא רצתה להעסיק את הילדים ולאפשר לאימהות לעבוד. לכן פתחה את המעון הראשון בתקופת היישוב. זה היה ב-1913. המטרה שלה הייתה לדאוג לתעסוקת נשים וכך קיבענו את זה". 16 שנים אחר כך הקים ויצ"ו את המעון הראשון שלו בארץ, ומאז הנושא נתון בידי ארגוני הנשים, שרצו לסייע לנשים לצאת לעבוד. אגב, זו המוטיבציה של המדינה בכל נושא סבסוד המעונות: תמריץ ליציאה לעבודה. שילה רוצה שהמדינה תחליף את הדיסק. "מאז השתנינו והעולם השתדרג. ב-84 אחוזים ממשקי הבית נשים יוצאות לעבודה, כולל בחברה החרדית. רק החברה הערבית לא שם".

שילה רוצה שהמדינה תבין שגם בגיל הזה יש חינוך. "פנינה קליין, שזכתה בפרס ישראל בחינוך לגיל הרך, אמרה שכולם אומרים שילד קטן צריך רק אהבה. היא טבעה מושג שהולך איתי לכל מקום ואני יודעת אותו מעצמי: הקשר והאהבה הם רק השער. איזה מבוגר משמעותי הילד פוגש - זה קריטי. המון אנשים אהבו אותי ברחוב. הייתי מעדיפה שהם לא יאהבו אותי".

אחת הבעיות המרכזיות היא שהמשכורות של המטפלות במעון נמוכות. לכן אין כמעט נשים שרואות בכך עבודה שהן בחרו בה, ולרוב הן מגיעות אליה מחוסר ברירה. כדי למשוך כוח אדם איכותי ומקצועי צריך להעלות את שכרן, אבל שילה הולכת צעד קדימה. "את יודעת איך התרחשה מהפיכת האחיות בארצות הברית? בהתחלה הן לא נחשבו לכלום, עד שקם אדם אחד ואמר: תחשיבו את הסיעוד כמקצוע. אז הן קיבלו מעמד. צריך להפוך את זה למקצוע".

לפעמים המקצועיות באה על חשבון החום והאהבה. המטפלות שלנו לא ייהפכו למקצועיות מדי?

"אין בכלל סתירה. להפך, זה יכול להגביר את האהבה. מנהלות המעון שלומדות אצלנו רוכשות יכולת מקצועית להביא את האהבה לבמה. מגיעות אליי נשים עם תעודת ניהול מעון וניסיון של שלוש שנים בתחום. אלה נשים שיש להן מה לתת ופתאום הן אומרות: אה, בעצם הילד צריך חפץ מעבר? לא להגיד שאסור להביא חפצים מהבית? פתאום הן יודעות לקרוא לתופעות בשמות מתוך מחקרים שהן קוראות. יש יותר דיבור על ערכים. ניהול הצוות נהיה יותר מקצועי, ההדרכות נהיות יותר מקצועיות. השפה נהיית מקצועית".

והאמת היא, מזכירה שילה, שכרגע מדובר על דברים הרבה יותר בסיסיים. כמו חוק שמחייב ידע בעזרה ראשונה והיעדר רישום פלילי מכל מי שפותח מסגרת לילדים. החוק ייכנס לתוקף רק בראשון בספטמבר. "עד היום כל פדופיל יכול היה לפתוח מסגרת". שילה ראתה בקריירה שלה יותר מדי דברים כדי לדעת שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון בקשר למשפחתונים. פעם היא נקלעה למשפחתון שמתנהל במחסן. "ברחוב שמגר בירושלים המחסנים של הבתים הם דירות של אנשים. אין שם חלונות, אין שם כלום, ויצא לי להגיע לאישה שפתחה שם משפחון. זה מזעזע".

"מגדלים פה דור עם פערים"

נושא המעונות זינק לסדר היום הציבורי אחרי עוד פרשת התעללות קשה בפעוטות. הפעם הייתה זאת הגננת כרמל מעודה שהתאכזרה לילדים בצורה מצמררת, תוך שהיא מסובבת בכחש את הוריהם. מדי כמה חודשים מתפרסמת פרשה חדשה שמשכיחה את הישנה, אבל שילה זוכרת אותן אחת אחת. למשל את משה רפאל מזרחי, תינוק בן ארבעה חודשים, שטולטל בידי המטפלת שלו במשפחתון בגילה לפני שלוש וחצי שנים. 11 ימים הוא נע בין חיים למוות עד שהוכרע על ידי הפגיעה המוחית. "התפללנו בלי סוף אבל הילד נפטר. ישבתי שם בשבעה, הסתכלתי על האמא ולא יכולתי להגיד לה שזה לא יקרה שוב. לא יכולתי להגיד לה שהילד שלה הוא האחרון". כך גם יסמין ונטה ודוד דייגי, "ועוד שורה של שמות שאם אני אדבר עליהם את לא תישני בלילה".

שילה דורשת תו תקן למסגרות. "לא ייתכן שלחשמלאי יש תו תקן, למדביר יש תו תקן, אפילו לתחפושות בפורים, אבל כל אחד יכול לפתוח מסגרת. אני רוצה תו תקן שיבדוק מה הילד מקבל. פעם הפיקוח היה בא, בודק מדפים ודלתות וכו'. בשנתיים האחרות הוא בודק תכנים. זה קורה כי השטח זועק".

דרישה נוספת של הקואליציה היא להרחיב את המעונות המפוקחים כך שכמה שיותר פעוטות יוכלו ללמוד בהם. רק 33 אחוזים מן הפעוטות שוהים היום במסגרות מפוקחות. "בחברה החרדית מדובר רק ב-2.5 אחוזים, ובחברה הערבית רק חצי אחוז. מה אנחנו עושים? אנחנו מגדלים דור שמלכתחילה יהיו בו פערים. כשנסעתי לניו יורק הצגתי את הפער בין שני ילדים שגדלו בשכונות סמוכות בפתח תקווה, אחד בהדר גנים ואחד בעמישב. כששניהם מסיימים את גן חובה יש ביניהם פער", ובעצם הוא מתחיל כבר במסגרות לפעוטות.

אתם רוצים שהכול יהיה תחת הגג של משרד החינוך. לא קצת מוזר שמכניסים תינוק בן שלושה חודשים למוסד חינוכי?

"אם לא היו מכניסים למסגרת, את צודקת. אבל תסתכלי על האחוזים. רוב רובם של ילדי ישראל נכנסים למסגרות. אז בואו ניתן להם מסגרות חינוכיות עם מבוגרים משמעותיים ואנשים שיש להם הבנה בתחום". כן, היא מדברת גם על המטפלות. "עד גיל שלוש המוח הכי מתפתח", היא מנמקת. שילה מאמינה שהדברים האלה יקרו. "נוצר קונצנזוס. אין ימין, אין שמאל, כולם אומרים את זה".

אבל שר החינוך תמחר את המהלך במיליארדי שקלים ותהיה גם ביורוקרטיה.

"זה לא רק כסף. ברגע שהתודעה היא שזו פרופסיה חינוכית, האדם אומר לעצמו: אני איש מקצוע, אני לא יכול להרשות לעצמי כל דבר. רק ככה נציל את הילד בסיכון הבא. נכון, לא כל בעלי המקצוע טובים, אני מניחה שגם לא כל הרופאים שפגשתי עד היום טובים. אבל לא תעלי על הדעת ללכת למישהו שהוא לא רופא".

אמרת שהמדינה היא המבוגר האחראי, אבל המשמעות עלולה להיות מבול של חוקים ותקנות שקשורים למוסדות לגילים הללו.

"צריכה להיות כמה שפחות רגולציה, אבל במקביל צריך להיות סטנדרט. לפי ההלכה, כשאת בונה בית את חייבת לבנות מעקה. החינוך הוא לא סתמי. המדינה לא יכולה לאפשר את ההפקרות שנוצרה".

בתקופה האחרונה עשתה שילה צעד אחורה והיא כבר לא עומדת בקדמת הבמה. היום היא עסוקה מאוד בכתיבת הדוקטורט שלה, שעוסק במערכת היחסים שבין מחאה חברתית למדיניות כלכלית חינוכית.

מה היה קורה אם היית אומרת ליערה של פעם שיום אחד היא תרצה במכללה, תעשה דוקטורט ותוביל מחאה חברתית?

"היא הייתה צוחקת עליי. היא הייתה אומרת: מאיפה באת? על מה את מדברת? אני תמיד בצמיחה. יש הרבה פעמים משברים וירידות. כל משבר הוא מבשר. אנחנו היום בשבר נוראי בגיל הרך, אבל הוא מבשר את הבאות. יש לו אבא ואמא, קואליציה וגופים שדואגים לתחום. וכמי שלא גדלה עם נוכחות הורית, זו האמירה החשובה בעיניי".

אחרי הריאיון, כשאני עדיין מעכלת את דבריה של שילה, היא שולחת לי הודעה. מילים אישיות שלא מצאו את מקומן במהלך השיחה, אבל הולמות מאוד כסיכום: "הריאיון הזה לקח אותי שוב לילדות. ברגעים שונים הדמעות זלגו. היה ממש מאתגר. ובכל זאת, המסר שהיה לי חשוב להעביר הוא שהצלחתי. זו אומנות קינטסוגי. כשהיפנים מפילים בטעות חפץ על הרצפה והוא נשבר, הוא חלילה לא מושלך לפח, להפך. אוספים את השברים ומדביקים אותם בטכניקה מסורתית עתיקה. הכלי הופך להוכחה ששום דבר אינו מושלם ללא פגם וללא היסטוריה. השבר הוא חלק טבעי מהחיים ולא הסוף שלהם. בכל פעם מחדש אני מודה לקב"ה על המשפחה המדהימה שיש לי, על ילדיי המקסימים, ומקווה שהם רואים בי אמא משמעותית".