הגירוש מגוש קטיף
הגירוש מגוש קטיףצילום: Pierre Terdjamn, פלאש 90

בימים אלה ממש, לפני 14 שנה, הסתיימה עקירתם של יישובי גוש קטיף וטורי לובשי השחורים המדוגללים עלו צפונה להשלים את המשימה בארבעת יישובי צפון השומרון.

מקלדות רבות כבר נשתברו ונהרות של מילים נשפכו במסגרת דיוני העומק הפנים-מגזריים אודות התובנות, הלקחים והמסקנות מטראומת הגירוש, שסדקה כמעט אצל כל חובש כיפה, ברמה כזו או אחרת, משהו בהשקפת העולם היציבה והסלולה שאיתה התהלך עד אז.

בפרספקטיבה של 14 שנים אין אולי הרבה מה לחדש בתוך ים המלל, אבל התזמון הנוכחי – בעיצומה של קלחת הבחירות ורגע אחרי שמתחילים לשקוע ענני האבק של מלחמת האחדויות והאיחודים במפלגות שנעות על ציר ימין-דתיים, יש אולי תהליך שראוי להזכיר בכל זאת, שעדיין נמצא בעיצומו וראוי לחשוב כיצד לכוון אותו נכונה.

תנועת הפרסה שעשה אריאל שרון, הוגה ומבצע תוכנית העקירה, מאז ימיו כאוהב ובונה ההתיישבות ביהודה ושומרון ועד לקדנציה האחרונה שלו, חידדה אצל רבים משומרי המצוות את ההבנה שימין חילוני הוא טוב ויפה, אבל הוא משענת רק עד גבול מסוים. מי שמבקש למצוא נאמנות מוחלטת לארץ ישראל, ליישובה ולשמירה על שלמותה, צריך לחפש אותם אצל מי שמחויבים לתורה ולקיומה, שכן רק מחויבות שכזו אל השורש שבאמת מחבר את עם ישראל לארצו, עשויה לעמוד גם במבחני עומק החקירה. אומנם היו אכזבות פרסונליות גם בתחום הזה, אבל ככלל נכון לומר שבלי תורה אין גם ארץ ישראל, ולהפך.

הבירור הזה, שמחויבות לתורה צריכה לעמוד בבסיס כל תחום משמעותי במגזר הדתי-לאומי, הוליד אחרי הגירוש תהליך עומק שעדיין לא הסתיים, ומשתקף היטב גם בסאגת איחוד המפלגות הימניות. המחנה הדתי-לאומי, שהיה עד הגירוש בעל מכנה משותף ערכי ברור ורחב יחסית, התמודד אחרי העקירה עם רעידת אדמה אידיאולוגית, שהפכה את המיינסטרים לשני קצוות שהלכו והתחדדו עם השנים, ועדיין הולכים ומתרחקים זה מזה: המחנה המכונה לייטים, אלה שהליברליות או הנוחות מובילים אותם לשמירת הלכה רופפת באופן יחסי, ולעומתם מי שמכונים חרד"לים, שמבקשים להעצים את המחויבות להלכה ולרוחה הן בחייהם האישיים והן באלה הציבוריים. הייצוג המפלגתי דווקא משקף זאת היטב, ואפשר למדוד בשנות אור את המרחק התורני הלא מוסתר בין נפתלי בנט לבצלאל סמוטריץ'.

על רקע הדרישות הבלתי פוסקות לאחדות בשדה הפוליטי, צריך לומר שאחדות אמיתית בין הפלגים הללו במגזר לא תיתכן ואולי גם לא צריכה להיכון במצב העניינים הנוכחי. הבירור העמוק לדרכה של הציונות הדתית ומחויבותה לתורה חייב להימשך, גם אם בינתיים יגבה מחירים לא נעימים. אי אפשר לדרוש מאריק שרון את מה שרבים מבוגרי הישיבות התיכוניות ואפילו ישיבות ההסדר עדיין לא מחויבים אליו.

אם הכרעה בין פקודת מפקד לפקודת תורה היא עדיין דילמה, אם הקפדה על שירת נשים נתפסת בחוגים מסוימים כנוקדנות דתית מיותרת ומפלגת, אם כיסוי הראש הפך להמלצה בלבד הנתונה לבחירה ועיצוב של כל אישה ועדיין היא תוכל לחסות תחת המטרייה הדתית-לאומית, הרי שהדרך עוד לא הגיעה אל סופה והמקף המחבר בין הדתי ללאומי עדיין לא מצא את מיקומו המדויק.