סיפור לשבת
סיפור לשבתצילום: ISTOCK

יהודי ארביל קיבלו את פניהם. ראש הקהילה היהודית של קוי-סינז'ק, סלח מושקה, הודיע בצער לראש קהילת ארביל, סלח יוסף נורי, כי השאירו שני ספרי תורה בקוי-סינז'ק מפני שלא יכלו לשלם את השוחד שנתבע מהם, והתחנן שיצילו אותם.

לאחר תפילת ערבית אמר נורי לאנשיו: "רבותיי, יהודי קוי-סינז'ק הותירו שני ספרי תורה בעירם. לא נזוז מארביל עד שנביאם! מי מתנדב ללכת לקוי-סינז'ק למרות הסיכון הגדול?".

משה עמרם הצביע.

נורי אמר: "צריך עוד אחד שיצטרף אליך".

איש לא התנדב.

"אדוני", אמר משה, "אקח למשימה את בן אחותי, אהרון אליהו".

לבסוף צורף אליהם גם שאול קורסה.

למחרת נרשמו כל היהודים מקוי-סינז'ק לנסיעה ברכבת לבגדד ומשם לישראל. נורי אמר למשה: "אל תדאג לכך שלא תוכלו לנסוע עמם. אדאג לכם כשתחזרו ממשימתכם".

למחרת השיג נורי מכתב מראש עיריית ארביל המבקש מראש עיריית קוי-סינז'ק למסור את ספרי התורה למשה.

בבוקר נסעו השלושה עם המכתב למשימתם. אחר הצהריים הגיעו לקוי-סינז'ק והלכו לתחנת המשטרה, שם פגשו את המפקד התורן, שהסביר להם כיצד להגיע לבית מפקד התחנה. כשהגיעו הצדיע משה למפקד ומסר לו את המכתב. המפקד קרא והבטיח להגן עליהם בלילה, והוסיף שיבואו למחרת בשמונה בבוקר ללשכתו.

השלושה התגוררו בערב במלון. בלילה נכנס לפתע למלון אדם גבוה שהיה לבוש ככורדי וחמוש באקדח. משה חשד שהוא בא להורגם. האיש שאל את בעל בית המלון: "איפה היהודים?", ובעל בית המלון הפנה אותו אליהם.

האיש ניגש אל השלושה ושאל: "מי אתם?".

"אנחנו יהודים מארביל", החל משה לספר את מטרת בואם.

האיש שמע את סיפורם ואמר: "אני אחראי לכך שהספרים יגיעו לידיכם, ואם מפקד התחנה לא יחזיר לכם, אני אהרוג אותו!".

"מה שמך?", שאל משה.

"אאו-רחמן, בנו של חמדארה, ראש השבט הכורדי בקוי-סינז'ק".

האיש ביקש שיטיילו עמו בעיר. למרות פחדם הסכימו לבוא, פרט לשאול המבוגר שנשאר במלון. האיש הלך עמם בשכונות היהודים, והם ראו בתי כנסת, בתים וחנויות שוממים, שהעידו על כך שכל היהודים נמלטו. הם שתו עמו תה בבית קפה ושוחחו, והתברר שלפניהם אוהב ישראל.

אאו-רחמן שם ליבו לכך שלידם יושב ערבי שמקשיב לשיחתם. הוא צעק עליו ואיים בנשקו, והערבי ברח. בתום ישיבתם בירכם האיש בלילה טוב והשניים חזרו למלון.

בבוקר נפגשו השליחים שוב בבית הקפה עם אאו-רחמן. הוא אמר שיחכה להם בבית המלון, ואם לא יחזרו לשם עם ספרי התורה הוא יטפל בעניין. הם ממש הרגישו שהוא מלאך שמגן עליהם.

מבית הקפה יצאו השלושה ללשכת מפקד תחנת המשטרה. המפקד אמר למשה: "יהודי קוי-סינז'ק שיקרו באומרם שביקשתי שוחד תמורת הספרים. חוץ מזה הספרים שייכים ליהודי קוי-סינז'ק, ואילו אתם מארביל. מה זכותכם לקבלם?".

"התורה לא ניתנה רק ליהודי קוי-סינז'ק", אמר משה, "אלא לכל העם היהודי. לכן אבקש שכיהודים נקבל את ספרי התורה".

המפקד שאל את ידידו שישב לידו: "מה דעתך על דבריו?".

"הוא ממזר גדול", ענה ידידו.

"האם ניתן לו את ספרי התורה?", שאל המפקד.

היה ברור שהחבר יענה בשלילה, אך לתדהמתם הוא אמר: "משה עמרם הזה צודק. הספרים האלה שייכים לכל העם היהודי. תן לו אותם".

"שכנעת אותי", אמר המפקד, ואז יצא ואמר לשוטריו: "תנו להם את ספרי התורה, ותגנו עליהם עד שיחזרו לארביל".

השלושה יצאו מהתחנה והלכו לאאו-רחמן כדי לבשר לו את הבשורה ולהודות לו.

למחרת עלו לאוטובוס עם ספרי התורה בליווי שוטרים בדרך לארביל. הם ישבו באוטובוס מאחור. מלפנים ישבו מוסלמים שהחלו לקללם ואיימו להורגם, והם לא השיבו דבר. כאשר האוטובוס עצר להפסקה, כולם ירדו לשתות ושלושת היהודים נותרו בפנים בפחד נורא.

"גם אני ארד", אמר משה לחבריו, שחרדו לגורלו. משה ירד, ישב בבית הקפה עם השוטרים, קנה להם אוכל, תה וסיגריות ואמר: "תראו איך הם מקללים אותנו ומאיימים להרוג אותנו".

"אל תדאג", ענו השוטרים, "הכול יסתדר".

בתום החנייה כולם חזרו לאוטובוס, ושוב החלו המוסלמים לאיים על היהודים.

השוטרים אמרו להם: "מי שידבר נוציא לו את העיניים!".

פחד השוטרים נפל על המאיימים.

לבסוף הגיעו השליחים לארביל עם ספרי התורה.

בתחנת האוטובוס של העיר חיכו להם נורי ואנשיו. נורי שאל את משה: "איך הצלחתם במצווה העצומה הזאת להביא את ספרי התורה?".

משה עמרם סיפר לו איך ההשגחה ליוותה אותם בכל צעד ושעל, איך מלאכי שרת הופיעו בכל פעם וניצחו את מלאכי החבלה, ונורי ענה: "המצווה הגדולה שעשיתם צריכה להירשם בספרי ההיסטוריה".

משה וחבריו הותירו בידי נורי את ספרי התורה שהצילו, ומשם המשיכו לבגדד כדי לעלות על המטוס למדינת ישראל.

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]