האם שר החינוך ישכיל לבחור דמות מאחדת? הרב אברהם ליפשיץ
האם שר החינוך ישכיל לבחור דמות מאחדת? הרב אברהם ליפשיץצילום: יניב שמידט

1

בסוף השבוע הקרוב יסיים ראש מינהל החמ"ד במשרד החינוך, הרב ד"ר אברהם ליפשיץ, את תפקידו. ליפשיץ מסיים כהונה ארוכה של יותר מתשע שנים, מאז מונה לתפקיד על ידי שר החינוך דאז, גדעון סער.

על שמו של ליפשיץ רשומים לא מעט מהלכים שהשפיעו על דמותו של החמ"ד, ולא מעט יוזמות שהוביל כבר נחשבות היום לחלק בלתי נפרד ממסורת החינוך הממלכתי-דתי. אולם, אם צריך לסמן הישג אחד מרכזי של ליפשיץ בתשע שנות כהונתו, אין ספק שההישג המרשים ביותר הוא השמירה על החמ"ד כגוף אחד, תוך מתן מקום מכובד לכל אחד מתת-הזרמים המרכיבים אותו.

ליפשיץ השכיל להפוך את השאיפה, שהייתה קיימת עוד לפניו, להכיל בתוך החמ"ד את כל גוני הציבור הדתי, לסדר יום מעשי. לצורך כך השקיע ליפשיץ הרבה חוכמה ומחשבה בהליכה בין הטיפות, ובמתן מקום משמעותי לכל תת-הזרמים במגזר. וזה לא היה פשוט. מדובר בשנים סוערות שבהן המגזר הדתי עבר תהליכים שאיימו לפורר אותו, אך למרות זאת ליפשיץ הצליח לשמור על מסגרת גג אחת.

אחדותו של החינוך הממלכתי-דתי ניצבת כיום בפני אתגרים מורכבים מאוד. ממש השבוע הסעירה את המערכת סוגיית מינוי מפמ"ר לימודי תנ"ך בחמ"ד. מחלוקת לגיטימית על שאלת הדרך הנכונה לנווט את לימודי התנ"ך בחמ"ד הפכה לעוד מאבק נפיץ ומכוער מאוד, שנוהל תוך הפרחת השמצות אישיות מבוססות יותר ובעיקר פחות. היו כנראה מי שסברו שהסיטואציה הרגישה שהמערכת נתונה בה היא הזדמנות טובה להשתלט על עוד מעוז משמעותי בקביעת תוכני הלימוד בחינוך הדתי, תוך הפעלת קמפיין ציבורי חסר כל מעצורים.

הסערה הזאת, שאיננה הראשונה בשבועות האחרונים, הבהירה שוב עד כמה השמירה על איזון פנימי במערכת של החמ"ד היא דבר מורכב ועדין. אם לשאול לצורך העניין מטאפורה תלמודית מוכרת וקצת לעוסה, החמ"ד הוא בבחינת טלית שאוחזים בה רבים מאוד, ומושכים אותה לכל מיני כיוונים. רק ניווט עדין בין כל המושכים ימנע מצב שבו הטלית הזאת פשוט תיקרע. מי שינסה לנווט את הספינה הגדולה הזאת מתוך מגמה להשליט עליה קו רעיוני אחד ולאכוף אותו על כל תת-הזרמים של החמ"ד, לא ישיג את מטרתו. הוא לא ישפיע באמת על דרכו של החמ"ד. הוא רק ייצור תבערה שתביא לקריעת הטלית של החינוך הדתי לכמה קרעים שלא מסוגלים לחיות תחת קורת גג חינוכית אחת.

בתקופה הקרובה לא ייבחר ראש קבוע חדש למינהל החינוך הדתי. מי שימלא את מקומו של ליפשיץ באופן זמני יהיה כנראה אחד העובדים הוותיקים בחמ"ד. החלטה סופית על זהותו טרם התקבלה. אולם לאחר שתושבע ממשלה חדשה וייבחר שר חינוך חדש, או שהשר הנוכחי ימשיך לכהן בתפקידו, יצטרך להיבחר האדם המתאים. חשוב שזה יהיה מישהו שמבין את הרגישות של הקואליציה הרחבה הזאת ששמה החמ"ד.

מי שנסה "לחרד"ל" את החמ"ד, או לחילופין להשליט בו רוחות ליברליות, לא ינצח בסופו של יום. זו לא מערכת שאפשר להשתלט עליה ולעשות בה כרצונך. כל ניסיון לקחת את המערכת לצד מובהק אחד יקרע אותה לגזרים, ויחד איתה יקרע עוד יותר את הציבור הציוני-דתי. אם כבר היום אנחנו לא לומדים באותם בתי ספר, הצעד הבא יהיה שלא נלמד באותה מערכת חינוכית. רק מינוי של אדם מכיל, רגיש ומבין, שמכיר לעומק את המורכבות של הסיפור הציוני-דתי ויש לו חזון משתף ומאחד, יאפשר את המשכו של המפעל המפואר הזה לעוד שנים רבות.

2

חוסר הבנה במציאות

סרטון הזוועה שפרסמה בשבוע שעבר מפלגת נעם, אשר משווה את הרפורמים והלהט"בים לנאצים, עורר כצפוי וכמתוכנן סערה ציבורית קשה. אבל דווקא סגנונו הבוטה מעניק הזדמנות טובה לבירור דרכה האידיאולוגית של המפלגה, ולנסות לחדד מה ההבדל בינה ובין הגישה השמרנית-דתית המאפיינת את מרבית הציבור הציוני-דתי, ולאו דווקא החרד"לי, פרט לסוגיות של סגנון (שאני כלל לא ממעיט בחשיבותן ח"ו).

הסוגיה הזאת מעניינת וחשובה, משום שהיא לא מתייחסת רק לסוגיה הפוליטית, לאיזו מפלגה להצביע. יש פה שאלה רחבה שנוגעת למלחמת התרבות שבתוכה אנחנו נתונים ולהבנה הנכונה שלה. השאלה היא האם אנחנו מבינים שההתמודדות שלנו היא מול זרמי עומק בחברה המערבית, אידיאולוגיות מאוד משמעותיות שאנחנו נמצאים במחלוקת עמוקה איתן, או שאנחנו חושבים שאנחנו נמצאים במאבק מקומי מול איזה כוח מסתורי, תמנון רב זרועות, שמנסה לפגוע בעם היהודי ובמדינת ישראל.

כדי להסביר למה הכוונה בואו ניקח את התיאוריה הקווירית. על קצה המזלג ובאופן הכי פשטני, הטענה של התיאוריה הקווירית היא שהחלוקה של העולם ל"גברים" ו"נשים" היא עניין תרבותי שנועד להבנות יחסי כוח מסוימים בתוך החברה, ולא משהו מהותי שמתאר הבדלים אמיתיים בין זכרים לנקבות. התיאוריה הזאת עומדת מאחורי הרבה מאוד דברים שמכונים גם (אולי בטעות) אידיאולוגיה להט"בית. אפשר להתווכח רבות על התוקף של התיאוריה הזאת, שכבר מזמן איננה תיאוריה אחת אלא אוסף של תיאוריות, אבל אי אפשר להתעלם מהפוטנציאל של פירוק הסדר החברתי שהיא טומנת בחובה.

כאשר אנחנו מסמנים את נושאי הדגל הזה כשווי ערך תרבותי לנאצים, אנחנו בעצם יוצרים מין תיאוריית קונספירציה שאומרת שמטרת הוגי התיאוריה הזאת היא לפגוע בעם ישראל. חלק מהנאבקים למשל בשילוב נשים ביחידות לוחמות בצה"ל, אומרים את זה במפורש. לטענתם, האידיאולוגיה שמבקשת לטשטש הבדלים מגדריים מבקשת להחליש את צה"ל מול אויביו. האמת היא שהוגי התיאוריה הזאת בכלל לא ביקשו לפגוע בעם ישראל. אם לדייק - עם ישראל בכלל לא עניין אותם. זה לא הסיפור. התיאוריה הזאת הרי לא מנסה להשפיע באופן ייחודי על מדינת ישראל, היא משפיעה על כל העולם המערבי (גם על גרמניה, למשל), ומבקשת ליצור שינוי ערכי גלובלי. צה"ל לא מטריד את קצה פדחתם.

למה בעצם חשוב להבין מה יש לנו כאן מול העיניים? למה קריטי לנתח נכון, למשל, את המאבק על דמותה של המשפחה בעולם המערבי? משום שאם לא מבינים נכון את המאבק, אין שום סיכוי לנהל אותו נכון, וקל וחומר שאין אפילו פרומיל של סיכוי להצליח בו.

אין כאן מאבק על חוסנה הספציפי של מדינת ישראל. זו לא הנקודה. המאבק החברתי על המשפחה הוא מאבק על דמותה של האנושות. לכן אי אפשר (ואסור) להפוך את זה, למשל, למאבק יהודי פרטיקולרי. זה לא מאבק פנים-יהודי ולא מאבק פנים-ישראלי. לכן התפיסה של ראשי מפלגת נעם שלפיה רק יהודים דתיים שומרי מצוות (ותלמידי הרב טאו) כשירים להשתתף במאבק - היא כל כך הרסנית. מישהו באמת חושב שקבוצה כל כך זניחה תוכל לנצח במאבק חובק עולם שכזה? מישהו חושב שאפשר להתקדם בלי ליצור קואליציות רחבות? מישהו באמת מאמין שהדרך לליבה של החברה הישראלית עוברת דרך השוואת הרפורמים למחבלי החמאס?

לאתר את הנושא הכללי של המאבק זה לא מספיק. צריך להבין לעומק את הסיפור של האידאולוגיה הפוסט-מודרנית על רבדיה השונים, ואת זה אפשר לעשות רק אם, שומו שמיים, לומדים אותה לעומק, במקור, ומנתחים אותה באופן שמבין שאנחנו עומדים בפני תפיסת עולם, לא בפני קבוצה שטנית של "זקנות החוגים למגדר" שמאיימת להכחיד את עם ישראל. דרושה לנו קריאה מדויקת של המציאות ולא תיאוריית קונספירציה מופרכת.

***הפינה הכלכלית****

לא מוכנים למשבר

האומדן הראשון של הצמיחה לרבעון השני של שנת 2019, שפורסם השבוע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדאיג במיוחד. על פי האומדן, שעודנו ראשוני אומנם אך בהחלט מצביע על המגמה, צמח המשק ברבעון השני של השנה באחוז אחד בלבד בחישוב שנתי. מדובר בקצב צמיחה נמוך במיוחד. כמה נמוך? מדובר למעשה בצמיחה שלילית לנפש, או בעברית יותר פשוטה - בהתכווצות של התוצר לנפש. זאת משום שבמדינת ישראל קצב גידול האוכלוסייה השנתי עומד על כמעט שני אחוזים. המשמעות היא שכל קצב צמיחה של פחות משני אחוזים לשנה, משמעותו צמיחה שלילית לנפש. גם בהשוואה לקצב הצמיחה ברבעונים האחרונים מדובר בהאטה משמעותית מאוד. ברבעון הראשון של 2019 צמח התמ"ג בישראל בשיעור שנתי של 4.7 אחוזים, וברבעון הרביעי של 2018 בשיעור של 4.2 אחוזים.

קל יהיה כמובן להאשים את מדיניות הממשלה בהאטה בצמיחה בישראל. במידה רבה זה גם יהיה נכון. במהלך ארבע השנים האחרונות לא השקיעה ישראל מספיק באלמנטים מעודדי צמיחה, ואת התוצאה אפשר לראות באופן מאוד בולט בנתון שעליו הצבענו כאן פעמים רבות: פריון העבודה. הישראלים עובדים הרבה, והרבה ישראלים עובדים. למרות זאת הם פשוט לא מייצרים מספיק. פריון העבודה לעובד בישראל נמוך משמעותית מאשר במדינות שהיינו רוצים להידמות אליהן. פריון העבודה הוא מנוע הצמיחה האפשרי העיקרי של המשק היום, אחרי שרמות התעסוקה במשק עלו במידה ניכרת, אולם אפיק הצמיחה הזה לא מצליח להתרומם, ואם להאמין לתחזיות זה גם לא עומד להשתנות.

אבל כמובן שמדיניות הממשלה היא לא הכול. ההאטה בקצב הצמיחה בישראל היא גם חלק ממגמה עולמית. בבריטניה התכווץ התוצר ברבעון השני של השנה ב-0.2 אחוז, בגרמניה התכווץ התמ"ג ברבעון השני ב-0.1 אחוז, בגוש האירו עלה התוצר ב-0.2 אחוז, ביפן נרשמו 0.4 אחוז צמיחה, ובארצות הברית נרשמה ברבעון השני צמיחה בשיעור של 2.1 אחוזים. ובזה בטח לא אשמה ממשלת ישראל.

אז מה כן? הממשלה, ובראשה בהקשר הזה בעיקר שר האוצר כחלון, אשמים במצב שנוצר שבו המשק יתקשה מאוד להתמודד עם המשבר הנוכחי. הבעיה היא שישראל מגיעה להאטה הנוכחית בשיעורי גירעון תקציבי גבוהים במיוחד, הרבה מעבר ליעדים המקסימליים. במצב כזה הממשלה תתקשה מאוד לעשות מה שאמורה לעשות ממשלה במצב של מיתון - לנהל מדיניות אנטי מחזורית, ובעברית פשוטה יותר: לפזר כסף. כאשר חוסכים בשנות שובע, שנות הצמיחה, אפשר לבזבז כסף בזמן משבר ולהקל על היציאה ממנו. כאשר מנהלים מדיניות פזרנית ההתמודדות עם משברים כלכליים הופכת לסבוכה עד בלתי אפשרית.

לתגובות: [email protected]