מניפולציה מכוונת. הסרטון של הקרן החדשה
מניפולציה מכוונת. הסרטון של הקרן החדשהצילום מסך

1

נשיא הקרן החדשה לישראל, פרופ' דיוויד מאיירס, הוא אדם רציני. ודווקא בגלל זה הסרטון החדש של הקרן שפורסם השבוע בכיכובו בנושא המשבר ביחסי ישראל ויהדות התפוצות, מרגיז כל כך. אם לתמצת את התזה של מאיירס במשפט: הכיבוש אשם בקרע בין היהודים בישראל ובין יהודי התפוצות, ובעיקר יהודי צפון אמריקה.

לטענתו, הכיבוש מרחיק את בני הדור הצעיר של יהדות צפון אמריקה מישראל, זאת מאחר שהם מרגישים שהם לא מסוגלים להזדהות מבחינה ערכית עם עוולות הכיבוש שמדינת ישראל גורמת להן. זאת, לדבריו, בניגוד לדור המבוגר יותר של יהדות ארצות הברית, שתמיכתו בישראל הייתה בלתי מותנית בדבר, ונבעה מכך שבשבילו ישראל הייתה קודם כול המבצר שימנע שואה שנייה.

הסיבה הראשונה לכך שדבריו של מאיירס מרגיזים היא שהם פשוט קשקוש. להציג את המשבר ביחסי ישראל ויהדות התפוצות כתוצאה של הכיבוש זו מניפולציה, ומאחר שמאיירס מכיר את יהדות ארצות הברית היטב, אז זו כנראה מניפולציה מכוונת. אין ספק שבנוגע לשורת התוצאה מאיירס צודק. הדור הצעיר של מרבית יהודי ארצות הברית (להוציא האורתודוקסים, או לפחות מרביתם) הולך ומתרחק נפשית ממדינת ישראל. אולם ההתרחקות הזאת נובעת קודם כול מהתרופפות הזהות היהודית שלו. זאת האמת וצריך להגיד אותה בצורה הגלויה ביותר.

ככל שזהותו היהודית של צעיר יהודי-אמריקני רופפת יותר, כך מידת השייכות והקרבה שהוא מרגיש כלפי ישראל פוחתת. זו לא תיאוריה ולא השערה, זו מציאות שמגובה בסטטיסטיקות פשוטות. בנוסף לכך, משחקים בסיפור הזה תפקיד לא קטן גם הפערים הדתיים בין היהודים בארצות הברית ליהודים בישראל. הזרמים הליברליים לא מרגישים כאן בבית מבחינה דתית, וצריך להודות ביושר שזה טבעי. לכן הניסיון של מאיירס להעמיד את כל העניין על כרעי הכיבוש הוא במקרה הטוב שגיאה, ובמקרה הרע והסביר יותר – מניפולציה.

אפשר לפטור את הסיפור הזה כעוד מניפולציה מבית היוצר השמאלני-קיצוני של הקרן החדשה לישראל, לא משהו ששווה להתעכב עליו, אולם מאחר שזמירות דומות נשמעות לא פעם גם מכיוונם של גורמים נוספים, הן ביהדות ארצות הברית והן בקרב אנשי שמאל בארץ, צריך לומר שלא מדובר רק בשטות. מאיירס וחבריו הרי לא מציגים את התזה הזאת כפרשנים אובייקטיביים. יש כאן מטרה ברורה שבכלל לא מוסתרת: להשתמש בעמדתם הפוליטית של יהודי ארצות הברית כמנוף לחץ לשינוי עמדתו הפוליטית של הציבור הישראלי. מין איום מסווה שכזה שאם ישראל לא תשים קץ לכיבוש, היא תאבד את הקשר עם יהדות התפוצות ובעיקר עם יהודי ארצות הברית.

אז נכון, אין ספק שחילוקי דעות מובילים לחילוקי לבבות. כאשר לחלק הארי של יהדות ארצות הברית יש ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל אי אפשר לצפות מהם לתמיכה נלהבת במדיניות שהם חולקים עליה. אולם הצבת הדברים כאיום, גם אם מרומז, שומטת את הקרקע מתחת לתפיסת הערבות ההדדית הנגזרת מכך שאנחנו עם אחד. שהרי אם כל הסיפור הוא רק שיתוף אידיאולוגי, הרי קל הרבה יותר ליהודים בישראל לשתף פעולה עם האוונגליסטים במקום עם אחינו שמעבר לים. אם במערכת היחסים הזאת אין משקל משמעותי לעצם היותנו עם אחד, אז גם האיום המסווה הזה שמאיירס - ולא רק הוא - מנפנף בו, הופך ממילא לחסר משמעות.

2

בין דמוקרטיה לדיקטטורה

הבחירות האחרונות חשפו את מה שידע כל מי שעסק בנושאים הקשורים לבחירות כבר שנים. גם במדינת ישראל המתקדמת, הדמוקרטית והנאורה, גם בעשור השני של שנות האלפיים, מערכת הבחירות לא חפה מזיופים והונאות. בעקבות קמפיין הליכוד, מתמקד בשבועות האחרונים השיח הציבורי בסוגיית הצבת המצלמות בקלפיות. הדיון בפועל כבר הסתיים בהחלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, משום שהליך חקיקת בזק בפחות משלושה שבועות, גם אם אפשרי להלכה - לא יקרה בפועל. אולם סביר להניח שעם כינוסה של הכנסת ה-22 יימצא מי שייזום חקיקה בנושא, צופה פני הבחירות לכנסת ה-23. ולכן חשוב לומר ולהדגיש: הצבת מצלמות אינה מספיקה, דרושה רביזיה עמוקה בשיטה.

מיד לאחר הבחירות האחרונות, ובעוד זיכרון הפארסה של ספירת הקולות טרי, פרסם עבדכם בעיתון זה כתבה שעסקה בשאלת המעבר לבחירות דיגיטליות. הכתבה לא הובילה למסקנה אחת ברורה, אך אני יצאתי מהעיסוק בנושא עם תחושה מאוד פשוטה: צריך לעשות הרבה יותר ואפשר לעשות הרבה יותר למניעת זיופים בבחירות. זה לא כל כך מסובך. יש לא מעט מנגנוני בקרה, אנושיים ודיגיטליים, שאפשר להפעיל כבר היום עוד במהלך יום הבחירות, כדי להפוך זיופים סיטוניים לבלתי אפשריים. נכון, כמעט בשום שיטה אי אפשר יהיה למנוע באופן הרמטי זיופים בודדים פה ושם, אולם מערכת של זיוף המוני בהחלט אפשר למנוע וזו החובה הבסיסית של מדינה דמוקרטית לאזרחיה.

חשוב לזכור, בדמוקרטיה ייצוגית האזרח אילם במשך מרבית ימות השנה. הוא יכול להגיד הרבה דברים, לכתוב, לפרסם, להפגין ולמחות, אבל אין לקול שלו שום משקל פורמלי. היום היחיד שבו כל אזרח מקבל את הזכות לומר את דברו הוא יום הבחירות. זה היום שהופך מדינה מדיקטטורה לדמוקרטיה. אם יש זיופים, לא רק הקולות של מי שאמורים היו להצביע בקלפי שזויפה זויפו. כל הקולות של כולנו זויפו כי התוצאה הסופית לא משקפת נכונה גם את הקולות שלנו. לכן אסור להסתפק בקוסמטיקה. אסור להשאיר את הנושא רק בתחום המצלמות. חייבים לעשות סדר כולל ולהפחית למינימום את התופעה העגומה.

3

איזונים קואליציוניים

ראש הממשלה נתניהו עושה בשבועות האחרונים מאמץ נרחב מאוד להגדלת כוחה של הליכוד, בעיקר על חשבון השותפות הקואליציוניות. בהקשר הזה צריך לראות את ההחלטה לבלוע את מפלגת כולנו בתוך הליכוד מן העבר האחד, ואת המאמץ האקטיבי מאוד להקטין כמה שאפשר את האגף שמימין לליכוד. במפלגות החרדיות נתניהו אומנם לא נוגע כרגע, מסיבות טקטיות בעיקר, אך לפחות לש"ס אין סיבה להיות רגועה לטווח הארוך, כי לא לעולם חוסן. וכאן צריך לשאול, האם ועד כמה חיזוק מפלגת השלטון אכן תורם לדמוקרטיה הישראלית.

אחת הטענות המקובלות של תומכי האקטיביזם השיפוטי במדינת ישראל היא שאין מנוס מביקורת שיפוטית אקטיביסטית על המערכת הפוליטית, משום שזו איננה מקיימת מערכת פנימית של איזונים ובלמים. אחד הדוברים הבולטים של הגישה הזאת הוא פרופ' עמיחי כהן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. כהן מזכיר שבישראל, בניגוד למרבית מדינות העולם, הממשלה שולטת דה-פקטו בפרלמנט בשורה של מנגנוני שליטה: כמעט מחצית מחברי הקואליציה הם שרים או סגני שרים, כל הסיעות בקואליציה מתחייבות לציית לוועדת השרים לחקיקה ועוד. בארצות הברית, לשם השוואה, הנשיא צריך לקושש את תמיכת חברי הקונגרס אפילו ממפלגתו. התמיכה הזאת אינה אוטומטית. בנוסף לכך, הפרלמנט הישראלי עצמו קל מאוד לשליטה, הוא מורכב מבית אחד ואין לו בית עליון שיוצר איזון פנימי.

צריך להודות ביושר שיש בטענות הללו ממש, גם אם הצדקת האקטיביזם השיפוטי באמצעותן היא מופרכת ולא מצמצמת את הבעיה כלל. אמצעי האיזון היחיד הקיים בישראל לכוחו של השלטון הוא התלות בקואליציה. כאשר ראש הממשלה תלוי במפלגות אחרות הוא לא יכול לנהל את המדינה איך שבא לו, וכך נוצר איזון שלטוני מסוים, אף שלא מושלם, שגם עליו כדאי לחשוב לקראת יום הבוחר.

*** הפינה הכלכלית ***

סדר בקבוצות

משרד הבינוי והשיכון עשה השבוע עוד צעד קטן בנושא ההסדרה של תחום קבוצות הרכישה. לא מדובר במהלך מהותי, אך למרות זאת מדובר בצעד משמעותי. במסגרתו הוציא הממונה על חוק המכר במשרד נייר עמדה, אשר מבקש לענות על השאלה הפשוטה מה היא בעצם קבוצת רכישה. או אם נרצה לדייק מעט יותר, הוא עוסק בשאלה מה איננה קבוצת רכישה. כלומר, מתי מארגן קבוצת רכישה הוא למעשה יזם, ככל יזם, שעושה בשם "קבוצת רכישה" שימוש שיווקי, למרות שמה שהוא מנהל איננו קבוצת רכישה אמיתית.

למה זה מעניין את משרד השיכון? זה פשוט מאוד. עסקת קנייה רגילה של דירה מיזם היא עניין שמוסדר בחוק הישראלי, זה המכונה בשפת אנשי המקצוע "חוק המכר". החוק מטיל על יזם שמוכר דירות שורה ארוכה של חובות כלפי הרוכשים, בין היתר מסירת מפרט, בדק, העמדת ערבויות המכונות "ערבות חוק מכר" ועוד. העמידה בכל החובות הללו כמובן עולה ליזמים לא מעט כסף, ואת הכסף הזה הם, איך לא, גובים מהרוכשים. אז מה עשה המוח הישראלי שממציא פטנטים? המציא את קבוצת הרכישה שבה לכאורה אין יזם. כל חברי קבוצת הרכישה יחדיו שותפים בייזום הפרויקט. באופן כזה הם חוסכים את העלויות המוטלות על היזם, וגם את הרווח שכל יזם נורמלי מבקש לקחת לעצמו.

אלא שקבוצת רכישה, חוץ מאשר במקרים מיוחדים, לא מתארגנת לבד. לא מדובר בקבוצה של חברים שהתארגנו ביחד כדי לבנות בניין. בעל הרעיון, שאוסף את המעוניינים להיות חלק מהקבוצה, הוא המארגן. המארגן הזה בדרך כלל לא מסתפק בארגון הקבוצה, והוא עוסק גם בניהול הפרויקט. וכאן, בנקודה הזאת, עלולה להיווצר אי בהירות, מתי המארגן הוא בסך הכול מארגן ומנהל קבוצה ומתי הוא הופך ליזם, שמוכר דירות לרוכשים שמתכוונים לקנות דירות, רק עם שם שונה.

כאן מנסה כעת משרד השיכון לעשות סדר, ולהבהיר מיהו מארגן ומיהו יזם, שחייב בכל החובות המוטלות על מוכרי דירה לפי חוק המכר. בגילוי הדעת מופיעה שורה של אינדיקציות לכך שמארגן הוא בעצם יזם בתחפושת, שלמעשה כולן נעות סביב ציר אחד: עד כמה המארגן שולט בנעשה בפרויקט ועל פיו יישק דבר, או שהוא באמת עובד אצל חברי הקבוצה כפי שצריך להיות. אינדיקציה קריטית נוספת היא השאלה מי נושא בסיכון. במקום שבו המארגן מבטיח מחיר סופי, כלומר לוקח סיכון, המסקנה תהיה שהוא יזם בתחפושת. אז אם בדעתכם לרכוש דירה במסגרת קבוצת רכישה, או שאתם חושבים להפוך אולי למארגני קבוצות, קחו את הדברים הללו בחשבון.

לתגובות: [email protected]