התחלה/ ירושלים תש"כ. בת בכורה מתוך שלושה ילדים, משפחה מסורתית הממוקמת בשמאל הפוליטי. "בסלון של ההורים שלי התקיימו מפגשים בין יהודים לפלשתינים, זה היה בית של שמאל מובהק".
אבא/ יהודה כהן, עורך דין, בשנים האחרונות עוסק בכתיבת ספרים ומחקרים. כתב את הספר 'מי מפחד ממדינה יהודית' על המהפיכה השיפוטית של אהרון ברק. זה הספר הראשון שנכתב על כך. "אבא היה פעיל ציבור לאורך הרבה שנים. אני חושבת שאת הג'וק הזה של פעילות ציבורית קיבלתי ממנו, למרות שאני בצד השני".
אמא/ אסתי כהן, מורה. ב-30 השנים האחרונות עוסקת בהנחיית הורים ובהדרכת קבוצות ושחקנית חובבת. "אישה מאוד מרשימה ומיוחדת. את הרצון ללמוד והיכולת להבין בצורה אוטודידקטית קיבלתי ממנה, יש בה המון דברים שהייתי שמחה שהיו בי".
שורשים/ "סבא וסבתא היו יהודים דתיים שחיו בהונגריה של שנות מסך הברזל ורצו לעלות לארץ. אחרי קום המדינה הם חיכו שקודם כול ילדיהם יעלו לישראל, ואז בשנת 51' עלו בעצמם אחריהם. הייתה להם אהבת הארץ מאוד גדולה, והעלייה שלהם לארץ הייתה כרוכה בהרבה אומץ. לפעמים אני מרגישה ממשיכת דרכם".
בית הספר של המעברה/ בשנות היסודי למדה בבית ספר קריית יובל. "רוב הילדים שם היו מהמעברה הסמוכה, חצי מהכיתה היו כורדים וחצי מרוקאים. היינו רק שתי אשכנזיות בכיתה, והייתי היחידה שלהורים שלה יש רכב".
לי"דניקית/ עם סיום בית הספר היסודי עברה לתיכון שליד האוניברסיטה העברית, הלי"דה היוקרתי. "היה פער מאוד גדול בין היסודי לתיכון. בקריית יובל כל הציונים שלי היו עשר, פתאום בליד"ה כולם היו ממשפחות מבוססות, והציונים היו בסביבות ארבע. זה היה מעבר בין שתי פלנטות, אבל התגברתי על זה".
חזרה בתשובה/ בגיל 16 וחצי החלה לחפש את זהותה היהודית. "יום אחד הייתה לי שיחה עם הוריי. הם לא היו מרוצים מזה שאני מגדירה את עצמי יותר ישראלית מאשר יהודייה. התחלתי לחפש מה זה אומר להיות יהודייה, הלכתי לבית כנסת, פגשתי חברת ילדות והיא לקחה אותי לסעודת שבת, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי דבר כזה. משם המשכתי לחיפושים רבים והגעתי למכון מאיר. הכרתי את הרב דרוקמן, הוא ענה לי על שאלות רבות והפכתי בת בית אצל משפחתו".
שבירה ימינה/ "שום דבר לא היה קל בתהליך התשובה. אורך החצאית היה מוזר, שמירת שבת באה לי בצעדים קטנים, היה שלב שלא הייתי מדליקה אור, אבל כן עושה בייביסיטר ומרוויחה כסף בשבת. העניין הפוליטי היה אולי הכי קשה, אבל כשאתה מבין את ערך הארץ כחלק מתורה שלמה לאט לאט זה מחלחל וזה נהיה חלק".
החצי השני/ אחרי לימודי יהדות מעמיקים ושירות לאומי בבית החולים ביקור חולים ובבית ספר במגדל העמק, נישאה לאברהם סטרוק, אז אברך. "זה היה שידוך שעשו הרב והרבנית דרוקמן. לימים גמלנו להם ושידכנו את הבת שלו, שהיא חברה מאוד טובה שלי".
שליחות במקום תואר/ אחרי החתונה גרו אברהם ואורית בירושלים. "התכנון היה לעסוק בחינוך, ולכן למדתי במכללה ירושלים. אחרי שנה של לימודים החלו להתפרסם התוכניות לפינוי סיני ועברנו לשם כדי לחזק את ימית. אחרי הפינוי חשבנו איפה נוכל לתרום להתיישבות והגענו לחברון".
עיר האבות/ "החיים בחברון לא היו קלים. אברהם למד תורה ואני רציתי לאפשר לו כמה שיותר, אז הייתי אחראית על הפרנסה בבית. כשחשבתי לחזור ללימודים הייתי כבר עם תינוק אחד, בהיריון עם תינוק שני ובכמה עבודות במקביל. בבוקר הייתי מטפלת במעון, בצהריים עובדת בית ובערב מורה פרטית. אז ללימודים לא חזרתי. יש לי תואר בגידול ילדים, הנקה וטיטולים, אבל מהאקדמיה אין תעודה".
בראש המאבק/ בשנת 1994, כשהייתה אמא לשישה ילדים, החלו להירקם הסכמי אוסלו ובהם פינוי חברון. "לא חשבתי אף פעם להיכנס לפעילות ציבורית, אבל כשחשבו מי ילך להתראיין ויופיע בתקשורת וידבר בשמנו עם שרי הממשלה, אמרו: 'אורית תמיד מעלה נושאים בישיבות תושבים ויש לה דעה בהרבה דברים', וכך ביקשו שאעמוד בחזית. הייתי מדבר בתקשורת וכשהיו באים שרים ואישי ציבור לחברון הייתי נפגשת איתם".
הדוברת/ "לאט לאט זה הלך והתרחב, ביקשו עוד פעם ועוד פעם שאגיע לפגישה או שאעלה בתקשורת. זה לא היה קל כי היו ילדים בבית ולא רציתי שזה יפגע בלימוד התורה של בעלי. אחרי שנה הייתה ישיבה של כל ראשי הפעילים, והגזבר אמר: 'אורית עושה עבודה כל כך טובה, אנחנו רוצים להכפיל לה את המשכורת', ואז הכפילו מאפס לאפס כפול שתיים".
פתיחת המערה/ "אחרי האירוע של ברוך גולדשטיין, מערת המכפלה הייתה סגורה במשך תשעה חודשים ואף אחד לא רצה לגעת בזה. אמרנו שלא ייתכן שמקומות רבים שהיו בהם פיגועים יחזרו לפעולה, ורק המערה תיסגר. הקמנו את ועד הנשים לפתיחת המערה, פעלנו לחזק את הקשר בין עם ישראל לקבר האבות. כל פעם שהגיע רב או איש ציבור לחברון ודיבר על הקשר הזה הפצנו את הדברים, והצלחנו. השיא היה במיזם שהרמנו אז - שבת חיי שרה שאליה מגיעים המונים עד היום".
שומרת הסף/ בתום המאבק מונתה להיות חברת ועד היישוב היהודי. "התפקיד שלי בוועד היה אחראית הקשר עם המשטרה, וזיהיתי תופעה משונה – התושבים פה חטפו תיקים משטרתיים בלי פרופורציה לאף אוכלוסייה אחרת, ממש על כל דבר קטן פתחו תיק פלילי. התחלתי לחקור את העניין, והתברר שיש מסמך הנחיות מיוחדות למתנחלים ובפרט לאנשי חברון, הנחיות קפדניות ודרקוניות".
מאמינים לאורית/ "הגשתי את הדו"ח שחיברתי לשרי הממשלה. היועמ"ש דאז אליקים רובינשטיין סירב להאמין, אבל השרים סמכו עליי והורו לו לבדוק זאת. הוא גילה שאכן יש נהלים כאלה, פרסמנו אותם ברשת והחלו שנים של מאבק. כל עוד כיהנו במשרד המשפטים טליה ששון ודובי וייסלגס נמשכה האפליה. היום אנחנו במצב טוב הרבה יותר, למרות שיש לאן להתקדם".
לשמאלנים לא היה אכפת/ מאוחר יותר שימשה כמנהלת המחלקה המשפטית בחברון, וב-2004 הקימה את ארגון זכויות האדם ביש"ע. "חודש אחרי שנתי עוזרי הי"ד נרצח בביתו, הבית פונה. זה היה הרס מזעזע של הבית על כל הרכוש, ראינו שלארגוני זכויות האדם משמאל זה לא מזיז. משם נולד הארגון".
הכתובת של העצורים/ "הארגון היה פעיל מאוד אחרי ההתנתקות. לרבים ממתנגדי התוכנית נפתו תיקים פליליים ממש על שטויות, לא רצו לגייס אותם לצבא או לקבל אותם להתמחויות בעבודה. יחד עם ח"כים מסיעות הימין, ובראשם ראובן ריבלין, כולל כאלה שהיו בעד הגירוש, העברנו את החוק לחנינת מתנגדי ההתנקות. היה בזה מעין סליחה ציבורית על העוול שנגרם לצעירים האלה".
מתמודדת לכנסת/ בשנת 2006 שובצה בפעם הראשונה לרשימת תקומה לכנסת. "לא רציתי להיות אדם פוליטי, אבל חנן פורת הגיע אליי הביתה וביקש שאכנס לרשימה. חשבתי שיהיה לי פטור, כי מן הסתם הרבנים לא ירצו אישה ברשימה, אבל לבקשתי הוא בדק איתם והם עודדו את הכניסה שלי".
מנהלת השדולה/ עד שהפכה לחברת כנסת מן המניין המשיכה בתפקידים ציבוריים, וב-2009 הקימה את שדולת ארץ ישראל בכנסת. "העניין של שדולה הוא לחבר את כל הכוחות החיוביים למען ארץ ישראל. אנחנו זוכים לשיתוף פעולה עם חברי כנסת ממפלגות רבות. אני תמיד נותנת קרדיט לכל מי שעוזר, לא משנה מאיזו סיעה".
ימין אמוני/ בעבר הוצע לה להצטרף גם לרשימת הליכוד, אך העדיפה להיות חלק ממפלגה דתית. "אני חושבת שהתפיסה שלי לגבי ארץ ישראל שונה. אני רואה בה חלק בלתי נפרד מתורת ישראל, כפי שמופיעה בהגות של הרב קוק וכפי שלמדתי אצל הרב דרוקמן. מה שאנחנו עוברים זה חלק משיבת ציון והגאולה, ואני רוצה להיות במקום שבו אני יכולה לקדם את הערכים התורניים האלה. לציונות הדתית יש דרך אמונית חינוכית וחברתית שצריכה כוח שיקדם אותה בכנסת".
חברת כנסת/ בשנת 2013 נבחרה לראשונה לתפקיד חברת כנסת, וכיהנה במשך שנתיים. "זה היה מפתיע וקצת מוזר, זה כן עזר מבחינה כלכלית בבית. עבדתי מאוד קשה עם שכר נמוך לפרנס את הבית והילדים, אבל זה לא עניין אותי. חשבתי עד אז שאני יודעת הכול על המשכן, אבל שני דברים התחדשו לי. הראשון הוא העומס שיש על הנבחרים, והשני הוא גינוני כבוד שהיו מוזרים לי".
מעורבת עם הבריות/ לאורך שנות פעילותה הציבורית אורית נוסעת בעיקר בתחבורה הציבורית, גם כחברת כנסת הייתה עושה כך לעיתים. "אין לי רכב, ואני לומדת המון מנסיעה עם הציבור. אנשים פונים אליי עם עצות ובקשות ולפעמים אני מצליחה לעשות טוב. לא מזמן פנה אליי באוטובוס אדם שרוצים להוציא את הבת שלו ממוסד גמילה כי אין שם תקנים, פניתי לחיים כץ והצלחנו לתקן את הדבר הזה".
מתמודדת שוב/ סטרוק משובצת במקום ה-10 ברשימת ימינה לכנסת. "ההחלטה לא הייתה קלה. היה מוזר לי היחס המכבד מדי שקיבלתי כחברת כנסת. מתייחסים אליך כאיש חשוב ואני לא רגילה לזה. מתישהו הבנתי שאני לא מקבלת כבוד לעצמי, אלא לעם ישראל ולציבור שאני מייצגת והשלמתי עם זה, אבל הבחירה להתמודד שוב הייתה בגלל העשייה החברתית. כחברת כנסת הצלחתי לקדם חקיקה שהועילה לשכבות החלשות, דבר שמחוץ למשכן יותר קשה לי לעשות".
אם זה לא היה המסלול/ אם לא הייתי חוזרת בתשובה מן הסתם הייתי במקום מאוד בכיר באקדמיה או בעסקים כמו כל חבריי לתיכון, ואם לא היינו מגיעים לחברון מן הסתם הייתי מורה, ואם לא היה איום על חברון הייתי מן הסתם אמא הרבה יותר פנויה וסבתא יותר פעילה".
במגרש הביתי
בוקר טוב/ לא נפתח בלי תפילה במערת המכפלה, "זה מה שנותן כוחות לכל הפעילות".
פלייליסט/ "באלול אני אוהבת בעיקר לשמוע ניגוני סליחות ספרדיים".
השבת שלי/ "שבת בחברון תמיד מיוחדת, יש המון אורחים ואי אפשר להחמיץ את קבלת השבת במערה, וזמן טוב למשפחה ולמנוחה".
דמות מופת/ "הרבנית שרה דרוקמן, ממנה למדתי למעשה מה הם חיי תורה, חיי חסד וקדושה. יש לי מדד שנקרא מדד שרה דרוקמן, בתקופות שיש לי עומס אני שואלת את עצמי: לכמה הגעתי במדד שרה דרוקמן? לרוב התשובה היא 5-4, אז יש לי לאן להמשיך. אני חושבת שלא היינו זוכים ברב בלי הרבנית".
מפחיד אותי/ "המשך תהליך הנסיגות".
משאלה/ "למרות כל העומס, ליהנות גם מהמשפחה".
כשאהיה גדולה/ "להסתכל אחורה בסיפוק ולדעת שעשיתי דברים טובים".
לתגובות: [email protected]