נורמליות אינה חזון

התורה תובעת מעם ישראל שיהיה עם לא נורמלי, ואף דורשת מאיתנו שלא לדחות מעלינו את החריג והשונה שאינו הולך בתלם הנורמלי

נועה איתם , ה' באלול תשע"ט

נורמליות אינה חזון-ערוץ 7
מתוך סרטון של מפלגת נעם
צילום: מפלגת נעם

סיסמת הבחירות של מפלגת נעם מרצדת מול עיניי. בצידי הכבישים, בלוחות המודעות ובאמצעי התקשורת, מקוממת אותי בכל פעם מחדש – "עם נורמלי בארצנו". ועולה בי תמיהה גדולה: כיצד יכולה תנועה, אשר מובלת על ידי אנשים שקשורים לתורה, להשתמש בסיסמת בחירות המנוגדת כל כך לדרך התורה? תמיהה שמצטרפת לדאגה. אנשים שטרם עיינו ושנו עלולים לחשוב שסיסמה זו, אשר מובלת ומקודמת על ידי חובשי ספסלי בית המדרש, משקפת את החינוך התורני, את רצון ה'. עלולים אנשים לחשוב שהתורה מכשירה, ואפילו מעודדת, את הרתיעה מהחריגות ואת הנהיה אחרי הרגיל והמקובל, וזה כבר גובל בחילול השם ממש. הדברים אומנם ידועים ומפורשים, אבל נראה שיש לחזור ולשננם כדי לשרש את הטעות החמורה הזאת.

ראשית כול, נדייק בהגדרת המושג נורמליות. נורמליות היא מושג סטטיסטי, לא ערכי. היא מתארת את המציאות הרווחת, המקובלת. עקומת פעמון מכונה עקומה נורמלית, מכיוון שהיא מתארת מצב שבו רוב גדול של פריטי המדגם מתנהגים באותו אופן ונמצאים במרכזה ובשוליים, משני הצדדים, המיעוט שנוהג אחרת.

הפסיכולוגיה נעזרת בסטטיסטיקה זו כדי להגדיר מצבים נפשיים, בהניחה כי אדם שמתנהג באופן שאינו תואם את המקובל בסביבתו, בקהילתו או במשפחתו מבטא בכך מצב נפשי לא תקין. לדוגמה, נער בן החברה החרדית שלובש ג'ינס וטי שרט, מבלה במועדונים ומתרועע עם בנות ייחשב כנער בסיכון. לעומת זאת, נער בן גילו בן החברה החילונית שינהג באותו האופן בדיוק ייחשב כנער נורמטיבי. התנהגותה של רוב החברה הסובבת היא הקובעת מה נורמלי ומה לא, ונורמליות זו אינה מבטאת בדווקא דרך נכונה או ראויה באופן אבסולוטי, אלא משקפת את ערכי החברה, שהם פעמים רבות זמניים, יחסיים או שגויים. כך שנורמליות כשלעצמה אינה יכולה להיות חזון או ערך לשאוף או לחנך אליו.

יתרה מכך, התורה תובעת מעם ישראל שיהיה עם לא נורמלי, שלא ינהג בהתאם לנורמות המקובלות באזור מגוריו. "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג). התורה מחנכת אותנו להתבדל מסביבתנו, לעצב את אורחות חיינו לפי רצון ה', ולא לפי מה שנחשב נורמלי ומקובל בתרבות הסובבת. חז"ל אף מפרטים ומסבירים מה הן אותן נורמות שהיו מקובלות במצרים ובארץ כנען: "ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאישה לאישה, האיש נושא אישה ובתה והאישה נישאת לשניים, לכך נאמר: ובחוקותיהם לא תלכו". (ספרא אחרי מות, יח). הנה כי כן, הדרישות ה"נאורות" של ימינו הן בעצם נסיגה לימי קדם, ודרישת התורה הייתה ועודנה להיבדל ולהתרחק מנורמות אלו, להיות אחרים ולא נורמליים.

אקלים חברתי של חמלה

אבל הקריאה המקדשת את הנורמליות אינה רק טעות בהבנת המושג, היא פוגעת פגיעה חמורה בדרך שבה התורה מחנכת אותנו להתייחס לחריג ולשונה. התורה מכירה בכך שישנם חריגים, אנשים שמסיבות שאינן תלויות בהן אינם מתאימים לנורמה, אינם יכולים ליישר קו עם המבנים הרגילים והתקינים של החברה. היטב יודעת התורה כי בני האדם עלולים להתנכר לחריגים, לבוז להם ואפילו לנצל לעיתים את חולשתם. ועל כן חוזרת התורה שוב ושוב, בכל הזדמנות, עם הקשר ובלי הקשר (ותמיד יש לכך הקשר) על דרישתה ליחס הנכון כלפיהם.

התורה מחייבת אותנו לקרבם, לדאוג לצרכיהם, להיזהר בכבודם. הגר, היתום, האלמנה, החירש, העיוור, הזקן – כל האנשים שהרקע שלהם, לקות פיזית או הזמן החולף מקשים עליהם להיות נורמליים, כמו כולם - הם שצריכים לעמוד בראש מעיינינו, ועלינו לדאוג לרווחתם ולשמחתם ולא חס ושלום להרחיקם או לשכחם. אלוקינו הוא "הא-ל הגדול הגיבור והנורא אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד, עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י, יז-יח). בצד התיאור המפחיד של הקב"ה, עם כל גדולתו, גבורתו ונוראותו, ניצבת מחויבותו ואהבתו לחריגים, ליוצאי הדופן, שאינם משתלבים בהרמוניה במארג החברתי ובולטים באחרותם. הציווי הכללי של ההליכה בדרכי ה' משתלב עם המצוות הספציפיות, ויחד הם מבטאים את דרישת התורה מאיתנו להיות רגישים, פתוחים, הוגנים ונדיבים כלפי מי שאינו תואם את הנורמה.

אדם שמגלה בעצמו שהוא אחר מהנורמה, שמה שמושך ומעניין את חבריו לא מושך ומעניין אותו, שאינו יודע איך ישתלב בתבנית החברתית הראויה והמקובלת, איך יקים משפחה ואילו חיים יחיה, אדם כזה נמצא במצב שברירי מאוד ומפחיד מאוד. כל אישיותו, אמונתו, עתידו ותקוותיו מוטלים על כף המאזניים. על הטלטלה הנפשית הפנימית העזה שהוא חווה מתווסף החשש מיחסה של הסביבה, ממה יגידו. על פי דרכה של תורה, עלינו לעשות הכול כדי שיידע שקרוביו ומכריו לא יבוזו לו ולא יתרחקו ממנו, לא יגנו אותו ולא יכפו עליו. עלינו ליצור אקלים חברתי מלא חמלה, רגישות ונדיבות, אקלים שיאפשר לאדם להתחבט ולהתלבט, לברר את עצמו לעצמו מתוך ביטחון באהבת קרוביו וביחסם המכבד.

דבר אלוקינו יקום לעולם ואיסורי התורה לא יזוזו ממקומם. אדם כזה יצטרך לעמוד בניסיון גדול, אולי כל חייו יתמודד ויתנגש חזיתית עם איסורי תורה חמורים. אם יצליח לעמוד בניסיון, וימצא את הדרך לא לעשות שקר בנפשו מחד גיסא, ולא להיכנע ל"יצר המפתה המריע" מאידך גיסא, קדוש ייאמר לו. ואם חס ושלום לא יעמוד בניסיון וייפול, שערי תשובה לא ננעלו. החברה הסובבת אותו, אם ערכי התורה מנחים אותה, לא תנדה אותו ולא תבוז לו, אלא תלווה אותו באהבה ובדאגה ובתפילה.

ומה נעשה עם מצעד הגאווה? מה שאנחנו עושים עם חילול השבת הנוראי שסביבנו. עם ישראל, לאסוננו ולכאבנו, ברובו הגדול אינו שומר תורה ומצוות. והנה מצאנו דרך לחיות עם אחינו מחללי השבת, על אף ששבת היא יסוד גדול בתורתנו, לא פחות ואולי אף יותר מהאיסורים שמצעד הגאווה מתיר בראש חוצות. אנחנו מחנכים את ילדינו לקדושת השבת, להיותה האות שבינינו ובין בורא העולם, ולהתפלל ולייחל ליום שבו נשוב להיות "עם מקדשי שביעי" וכולנו נשבע ונתענג מטוב ה'. אנחנו מלמדים אותם שמי שאינו שומר שבת כיום, נוהג כך מתוך בורות או מכיוון שהוא מושפע ונגרר על ידי מה שמקובל ונורמלי בחברה הסובבת, ולכן אין לשנוא אותו על כך, אלא לפעול בכל דרך אפשרית לתיקון המצב.

כך עלינו להתייחס גם לתרבות השקרית, הבוטה והפרוצה, המחוללת במרומי קרת. נתפלל ונייחל להיותנו עם קדוש לאלוקינו. נחנך לצניעות ולטהרה, לניקיון הדעת והלשון, לשמירת חוקי ה' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וליחס חומל ואוהב לכל הנחשלים והנכשלים. "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד, יח).