אין לנו את הלוקסוס לזרוק את הקולות שלנו לפח. הרב פרץ וסמוטריץ'
אין לנו את הלוקסוס לזרוק את הקולות שלנו לפח. הרב פרץ וסמוטריץ'צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

איזה כיף לשמאלנים. הם יכולים להרשות לעצמם להפסיד בבחירות פעם אחר פעם, ועדיין האינטרסים החיוניים שלהם לא ייפגעו משמעותית.

הם אומנם מיעוט בעם, אבל במוקדי הכוח שאינם נבחרים בבחירות דמוקרטיות יש להם יתרון עצום. גם לאחר שאיבדו את הרוב בכנסת ובממשלה, הם עדיין נהנים מרוב מוצק בבג"ץ, בתקשורת, בפקולטות למדעי הרוח והחברה, בתרבות ובאומנות, בפיקוד העליון של מערכת הביטחון ובקרב בעלי ההון ומובילי הכלכלה. וכמובן עומדות לימינם מאות עמותות עתירות תקציב, והלחץ הקבוע של מדינות העולם שמקשה על ממשלות הימין לממש את מדיניותן. באמצעות כל הזרועות החזקות הללו, השמאלנים מצליחים לשמר את כוחם ואת האינטרסים שלהם גם מהאופוזיציה.

אל מול כל מוקדי הכוח שבשליטת השמאל, לימין יש בעיקר את הדמוקרטיה, את המערכת הפוליטית, את הקלפי. בקדנציה אחת של ממשלת שמאל, שעלתה בגלל פילוגים והרפתקנות פוליטית בימין, אפשר היה להביא את אסון אוסלו, שבשביל לתקן את נזקיו ספק אם יועילו עשר קדנציות של ממשלות ימין. קדנציה אחת של ראש ממשלה מהליכוד שמכר את ערכיו הספיקה כדי לעקור התיישבות שנבנתה בעשרות שנים ולהפוך את עזה לחמאסטן.

כשהימין בשלטון, כל מוקדי הכוח הרבים שהשמאל שולט בהם פועלים כדי להגביל את יכולת הפעולה שלו. אבל כשהשמאל בשלטון, אין כמעט מי שיגביל וירסן אותו. לכן לימין אסור להפסיד אפילו פעם אחת. לכן בימין תמיד אומרים שהפעם הבחירות הן קריטיות, וזה תמיד נכון. לכן למפלגות הימין אסור להתפתות להרפתקאות פוליטיות, ולבוחרי הימין אסור לתת את ידם למי שמתפתה לקחת סיכונים מיותרים. לכן השמאלנים יכולים להרשות לעצמם ללכת לים ביום הבחירות. לימנים אין ברירה, הם חייבים ללכת לקלפי וחייבים לנצח. ואיכשהו למרות כל זאת, בשמאל אין הפעם שום רסיס מפלגה חדש שעלול לשרוף מנדטים, ואילו בימין עדיין מתעקשים לא ללמוד לקח מכישלונות העבר.

2

באגף התורני של הציונות הדתית יש אנשי תורה שמסרבים להשלים עם שיתוף הפעולה ברשימת ימינה בין בצלאל סמוטריץ' לאיילת שקד, בין הרב רפי פרץ לנפתלי בנט. בעיניהם, העמדות הליברליות של בנט והעובדה ששקד איננה דתית מחייבים פסילה של ריצה משותפת איתם.

לא מדובר בטענה חדשה ומפתיעה. האפשרות לפצל את הציונות הדתית לשתי רשימות, האחת תורנית יותר והשנייה ליברלית יותר, נבחנה היטב בימי ההתלבטות הארוכים שלפני גיבוש רשימת ימינה. היתרון בשתי מפלגות נפרדות שיהיו הומוגניות יותר מבחינה אידיאולוגית היה ברור. האגף הליברלי בציונות הדתית ירגיש הזדהות חזקה יותר עם מפלגה שהחרד"לים לא יהיו בה, ולאגף התורני יהיה הרבה יותר קל לתמוך במפלגה שנציגי הליברלים לא נמצאים בהנהגתה. במצב כזה מפלגות האיחוד הלאומי והבית היהודי היו נאלצות וגם יכולות להרשות לעצמן לגלות יותר גמישות כלפי עוצמה יהודית, כדי לשמור על המסגרת של איחוד מפלגות הימין שהתמודדה בהצלחה בבחירות הקודמות. בנט והליברלים מצידם היו מתאחדים עם פייגלין, כדי לנסות לצלוח ביחד את אחוז החסימה שעליו התנפצו בנפרד בסיבוב הקודם.

רק חיסרון גדול אחד היה לרעיון הפיצול: אי אפשר היה להיות בטוחים ששתי הרשימות, התורנית והליברלית, יעברו את אחוז החסימה. ייתכן שאחת מהן הייתה נכשלת ונמחקת, ייתכן שאפילו שתיהן. כי הכישלון של זהות והימין החדש בבחירות הקודמות הוכיח שגם כאשר הסקרים מנבאים לך חמישה ואפילו שישה מנדטים, עדיין אין ודאות שזה לא ייגמר באפס.

הרב רפי פרץ הבין את זה, ולכן התגבר על הקושי האישי והאידיאולוגי ולמען האחדות פינה את המקום הראשון ברשימה לאיילת שקד. הוא היה יכול לטעון, לאור הצלחתה של הרשימה בראשותו בבחירות הקודמות, שאין סיבה שהוא לא יתמודד שוב באותו הרכב ויגיע להישג דומה. אבל הוא וחבריו ידעו שהמרחק בינם ובין כישלון בבחירות עמד על 20 אלף קולות בלבד, ובצדק בחרו לא לקחת את הסיכון הזה. גם בנט, שנוטה יותר לקחת סיכונים פוליטיים, נאלץ להיכנע לדרישתה של שותפתו איילת שקד ולא להסתפק בחבירה לפייגלין, אלא לצרף את כל הכוחות המרכזיים בציונות הדתית לרשימה אחת. רק כך הובטח שחלק הארי של קולות בוחרי הציונות הדתית לא ייזרק שוב לפח.

כך מתנהלים אנשים אחראים. הם לומדים את לקחי כישלונות העבר ולא לוקחים שוב סיכונים מיותרים. מי שלא עובר את אחוז החסימה בשום סקר ובכל זאת מתעקש להתמודד, ואפילו מי שעובר אותו בסקרים רק במעט, לוקח סיכון שאסור לקחת. גם אם בסוף יקרה הבלתי צפוי והוא יצליח להיבחר, הוא יהיה דומה למי שנסע במהירות 200 קמ"ש ובסוף לא קרה לו כלום. הוא עדיין יהיה אשם בהתנהגות לא אחראית. אחוז החסימה הגבוה מחייב את כולנו לכבוש את הפלגנות ואת הטהרנות. להיות מוכנים לשתף פעולה עם מי שדעותיו דומות לשלנו בנושאים הכי חשובים ומרכזיים שעומדים על סדר היום, גם אם בנושאים אחרים יש בינינו מרחק רב.

בעצם יש מה לעשות: להפעיל כל כוח אפשרי כדי להוריד את אחוז החסימה בחזרה לשני מנדטים בלבד. אבל את זה אפשר יהיה לעשות, וחייבים לעשות, רק בכנסת הבאה. אחרי שאחוז החסימה יירד נוכל לשקול אם להרשות לעצמנו שוב את התענוג שבפילוג. בינתיים צריך להתנהל בהתאם למצב הקיים.

3

אין ספק שבסוגיית היחס לתופעת הלהט"ב יש פער גדול בין עמדות הרב פרץ וסמוטריץ' לעמדות עמיתיהם בהנהגת רשימת ימינה. בעיקר בנט התבטא ופעל בתחום הזה באופן שמקומם בצדק אנשים שהתורה וההלכה יקרות להם. אבל תפקידה של המערכת הפוליטית בנושא הזה הוא שולי יחסית. מישהו חושב שאם יקרה נס ומפלגת נעם תעבור את אחוז החסימה, אזי יבוטל מיד מצעד הגאווה בתל אביב או לפחות בירושלים? כידוע, מצעד הגאווה צועד בירושלים כבר שנים, למרות שהחלק היחסי של החרדים והדתיים באוכלוסיית העיר ובמועצת העיר עולה בהרבה על חלקם היחסי באוכלוסיית המדינה, בכנסת ובממשלה. ארגוני הלהט"ב מגבירים את כוחם ואת השפעתם בעיקר באמצעות פעילות אזרחית ומשפטית, והרבה פחות מזה באמצעות המערכת הפוליטית. את הישגיהם הגדולים, התודעתיים והמשפטיים, הם השיגו דרך התקשורת והאקדמיה, באמצעות פעילות אזרחית של עמותות וגופים חוץ-פרלמנטריים, ומעל לכול – באמצעות מערכת המשפט.

מי שרוצה להיאבק בהשפעתה המתפשטת של תנועת הלהט"ב חייב לטפל קודם כול במוקדי כוח שתומכים בה, ושמהם היא שואבת את עוצמתה והשפעתה. כך למשל, כל עוד האימפריאליזם השיפוטי של שופטי בג"ץ ממציא עוד ועוד זכויות יסוד מוגנות שמכוחן אפשר לבטל חקיקה של הכנסת, המערכת הפוליטית תישאר חסרת אונים גם אם יהיו בה כמה ח"כים עם כוונות טובות בנושא הלהט"ב. איילת שקד ובצלאל סמוטריץ' הוכיחו את עצמם כמי שיודעים להיאבק מול האקטיביזם השיפוטי, להתחיל לבלום את התפשטותו ואפילו להסיג אותו לאחור. התוכניות שלהם לעתיד הקרוב מדברות על חקיקת פסקת ההתגברות, שתחזיר למערכת הפוליטית את המילה האחרונה לגבי תקפותם של חוקים. כל עוד זה לא קורה, כמעט כל החלטה של גורם פוליטי נגד עמדות הלהט"בים תבוטל בידי בג"ץ, בטענה לאפליה הפוגעת בכבוד האדם. גם המשך התהליך של מינוי שופטים שמרניים יביא להפחתת ההתערבות השיפוטית בהחלטות המערכת הפוליטית. שקד וסמוטריץ' (וגם יריב לוין) מבינים את זה ופועלים בתחום הזה יותר טוב מכל אחד אחר במערכת הפוליטית. לכן מי שמתחרה בהם ומכרסם בכוחם לא תורם למאבק נגד תופעת הלהט"ב אלא להפך, מזיק לו.

בפוליטיקה יש פחות חשיבות לעמדותיו העקרוניות של אדם. יותר חשוב מה הוא יעשה בפועל. גם אם איילת שקד בחייה האישיים איננה שומרת שבת, היא כבר הוכיחה את יכולתה ונכונותה לפעול פוליטית בהתאם לציפיות ולערכים של הציונות הדתית ורבניה. מאידך, למרות המחויבות האישית, שאינה מוטלת בספק, של הח"כים החרדים לשמירת השבת וההתנגדות התקיפה של המפלגות החרדיות לעבודות ציבוריות בשבת, הם עוד לא הצליחו למנוע את העבודות הללו. הרבה יותר סביר שבצלאל סמוטריץ', כשר תחבורה שהנושא יקר לליבו, יצליח למצוא פתרונות מעשיים כיצד לבצע את העבודות בלי חילול שבת. אבל כדי שזה יקרה הוא זקוק לכך שבתי המדרש של הציונות הדתית ייתנו לו גיבוי, ולא יכרסמו בכוחו באמצעות מהלכי סרק שממילא כל מי שמבין מעט בקריאת המפה הפוליטית יודע שהם נידונו לכישלון.

4

יש רק אופציה סבירה אחת למי שמאמין, לדעתי בטעות, כמו הרב דרור אריה במאמרו בגיליון זה, כי "כל מי ששם פתק בקלפי ומצביע לרב רפי פרץ ולבצלאל סמוטריץ', באותם רגעים ממש מחזק גם את אלו שמתכוונים לפעול בעד הפרדת מדינתנו מיהדותה". עליו לנהוג כפי שנהגו אותם אנשי תורה מהציונות הדתית שחתמו לאחרונה על הסכם תמיכה במפלגה חרדית. הפתקים שלהם אומנם לא ילכו למקום הכי מדויק, אבל לפחות יחזקו את האפשרות לקואליציה ימנית-דתית. אין לנו את הלוקסוס ללכת לים או לזרוק את הקולות שלנו לפח.

לתגובות: [email protected]