להבדיל בין הלכה למדע

גם כיום, למרות התפתחות המדעית, אין להכפיף את הפסיקות ההלכתיות למסקנות המדעיות * תגובה למדור 'רביבים' מגיליון 857

הרב יעקב אריאל , י"ב באלול תשע"ט

להבדיל בין הלכה למדע-ערוץ 7
הרב יעקב אריאל
צילום: דוד שטיין

בשני מקומות התייחסה התורה לבליעת כלים. האחד בספר במדבר: "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת. כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר... וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" (במדבר לא, כב). התורה מדברת כאן בכלי מתכות בלבד. במקום אחר אמרה התורה: "וכלי חרשׂ אשר תבושל בו יישבר ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים" (ויקרא ו, כא). חז"ל הבינו שמדובר בבליעה.

חז"ל הגדירו את כלי החרס כ"מידייתי" (=מחלחלים). הם גם הכירו את החרס ההדריאני. חייליו של אדריאנוס שחיק טמיא הצטיידו בשברי חרס של כדים שספגו לתוכם יין ובהם הטעימו את מי שתייתם. כל אדם בעל חוש טבעי חש זאת בעליל. זכורני שלפני היות המקרר בעולם נהגנו לצנן מים בקיץ הלוהט בכלי חרס שנקרא ג'ארה, המים שחלחלו דרך הדפנות התנדפו ברוח וכך הורידו את הטמפרטורה שלהם.

בליעת כלי חרס היא כה גבוהה עד שהתורה העידה עליו שאינו יצא מידי דופיו לעולם. לעומת זאת את כלי המתכת ניתן להכשיר בהתאם לדרגת שימושם. מוסרי התורה מדור לדור הבינו שמדובר בבליעה, אלא שהיא קלה יותר מזו של החרס. כך גם חשו בני האדם, לפחות בחלק מהכלים. יש מתכות קשיחות יותר ויש פחות, יש עיבודים פשוטים שאינם נקיים מסגסוגות ויש עיבודים משוכללים יותר. התורה לא נכנסה להבחנות דקות כאלו, אלא כדרכה קבעה כלל לכל המתכות. כשם שהיא לא נכנסה לפרטיהם של כלי החרס. יש כלי חרסינה ויש כלי קרמיקה, לא כולם בולעים באותה מידה, אם בכלל. זו דרכה של תורה, לקבוע מסגרות הלכתיות אחידות לכל סוג וסוג (בר מצווה או בת מצווה נקבעים לפי גיל, או סימנים, למרות שההתפתחות השכלית אינה אחידה).

הגדרות התורה בנויות על שני יסודות: א. התחושה הטבעית של בני האדם, ללא הסתמכות על אמצעים מלאכותיים. ב. הגדרות הלכתיות כוללות.

המדע בנוי על דיסציפלינה אחרת. הוא לא מסתמך על תחושות, אלא על כלי מדידה מלאכותיים. כמו כן, הוא לא קובע כללים משפטיים אלא מגדיר חוקי טבע, ועם זאת דן בכל מקרה ומקרה לגופו.

מדע והלכה – דיסציפלינות שונות

אין כאן עימות בין התזה המדעית להלכה. כל אחת מהן נכונה בתחומה. אלה הן שתי דיסציפלינות שונות במישורים שונים. כשם שאין סתירה בין ידע מדעי לחוויה אסתטית. גם אסטרו-פיזיקאי דגול כמו איינשטיין יכול להתפעל משקיעה יפה, למרות שמבחינה מדעית אין שקיעה כלל ואין שום הגדרה מדעית לאסתטיקה. המדע המודרני הוא בן כ-300 שנה לכל היותר, כשהתחיל לערוך ניסויים ותצפיות באמצעות מכשירים מלאכותיים. קביעותיו מוסכמות בתחומו (כל עוד לא הוכח אחרת). ההלכה בנויה על דיסציפלינה אנושית כפי שאדם נורמלי חש מאז היות אדם עלי אדמות, בצורה טבעית, כשאינו מצויד במכשירים מתוחכמים. אדם נורמלי שותה מים מהברז מבלי להתייחס כרגע לריבואות החיידקים השורצים בהם.

מכיוון שההלכה מושתתת על הידע האנושי הטבעי גם היא לא מתייחסת לאותם שרצים הסמויים מן העין, למרות שאין להם סימני טהרה. אומנם, אם לבורנט יבדוק את המים במיקרוסקופ ויגלה בהם אחוז גבוה של חיידקים מסוכנים, גם ההלכה תזהיר אותנו מפני הסכנה. מצות "וחי בהם" מחייבת התחשבות בכל גורם מסוכן, בין אם הוא נראה לעין או סמוי ממנה. חמירא סכנתא מאיסורא. כאן המדע קובע, גם לפי ההלכה.

בהלכות כשרות רצתה התורה לשמור על רמתנו הרוחנית "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". התורה הגבילה אותנו ומנעה אותנו מלאכול מאכלים מסוימים. עצם ההגבלה היא המטרה. אמרת א-לוה צרופה. וכי מה אכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף?! לא המדע קובע את ההגדרה ההלכתית של הטרפה, למרות שהווטרינר מן הסתם יסתמך על כך. התורה עוסקת בחינוך האדם לערכים, ומבחינתה המונח טרפה ייקבע רק על בסיס התחושה הטבעית של בני האדם, וחכמי ישראל הם חלק מהם.

הרמב"ם, שהיה גם רופא מומחה, פסק בהלכות שחיטה: "ואין להוסיף על טריפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמים הדורות הראשונים, והסכימו עליהם בבתי דיני ישראל - אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכן אלו שמנו חכמים ואמרו שהן טריפה, אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידנו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר: 'על פי התורה אשר יורוך'" (הלכות שחיטה י, יב).

הדברים אמורים בכל תחומי התורה. הדיסציפלינה ההלכתית שונה מזו המדעית בתכלית השינוי. לא נבדוק בהמה באולטרסאונד, ולא נקבע ממזרות על ידי דנ"א למרות שקביעתו קרובה לוודאי. ממזר ייקבע על סמך הגדרות הלכתיות, כגון שרוב ילדים הם בני הבעל הרשמי, או שיש אפשרות שהיריון עשוי להימשך קרוב לשנה (!) למרות שמבחינה מדעית הסתברות כזאת נמוכה ביותר.

הגרי"ד סולובייצ'יק, שהיה בעל השכלה אקדמית רחבה, ידע להבדיל בין קודש לחול ובין הלכה למדע ומעולם לא הגדיר מושג הלכתי על פי קטגוריות מדעיות. וכן כל גדולי ישראל שהיו גם אקדמאים, כגון הגריא"ה הרצוג, הגר"י וינברג וכן יתר ראשי בית המדרש לרבנים בברלין ודומיהם.

כלי זכוכית לא היו בעולם בזמן התורה. כשהפוסקים דנו בכלי זכוכית הם חשו שהם "שיעי", כלומר אינם בולעים כלל (במעבדות משתמשים בעיקר בכלי זכוכית כי אין בהם שום בליעה הניכרת לעין ואחרי השימוש בהם ניתן לשוטפם ולמרקם ולא נודע כי בא אל קרבנה). אכן לפי המדע צפיפות החומר בזכוכית היא גבוהה מאוד, אולם לא על סמך המדע קבענו זאת, אלא על סמך החוש הטבעי. המדע רק מסייע לנו להגדיר את ההגדרות הנכונות.

אולם הפוסקים האשכנזים החמירו בהם לכתחילה מכיוון שיצירתם מן החול ולכן החילו עליהם דין כלי חרס. הדבר נלמד מהלכות טומאה (למרות שאין הכרח להשוות דין הכשר כלים לדין טומאה). גם הפוסקים האשכנזים מודים שבעצם כלי זכוכית אינם בולעים, רק לחומרא הם נתנו להם דין של כלי חרס. לכן הרמ"א הקל בשעת הדחק להכשיר כלי זכוכית בעירוי, דהיינו השריה במים מתחלפים לשלושה ימים (ר' רמ"א או"ח ס"ס תנא). ואולי כל חומרת כלי זכוכית לא נאמרה אלא לעניין פסח בלבד (ראה מה שכתב הגר"ע יוסף בהגדה של פסח). לפי הגדרה זו נראה לעניות דעתי שכל כלי הזכוכית, פיירקס ודורלקס וכדומה, דינם אחד.

צורת ההכשרה

בכלי מתכת עצמם קבעה התורה שתי רמות של הכשרה: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש... וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים". יש מצבי ביניים בין אפייה לבישול, כגון טיגון בשמן, שדרגת החום שלו גבוהה יותר מבישול במים אך פחותה מאפייה באש. בימינו, אפייה בתנורים רגילים היא לכל היותר בטמפרטורה של 300 מעלות, ובפירוליט כ-500 מעלות. אך שניהם אינם מגיעים לדרגת החום של אפייה ישירה באש עצמה.

אנו מגדירים את כל האפיות היבשות בתנורים אלו בהגדרה החמורה של אפייה באש עצמה. איסור שנאפה בתבנית אוסר אותה כדין אפייה באש עצמה, למרות שחום התנור היה רק 250 מעלות. ומי שירצה להכשיר את התבניות יצטרך ללבנן בליבון חמור, דהיינו שתהיינה אדומות ממש! (דבר שהוא לא מעשי). גם ליבונן בתנור פירוליט לא יעזור, כי התבנית לא תתאדם. את חלל התנור עצמו אין צורך ללבן, ובוודאי שלא בליבון כה חמור. אין בו אלא ריח, ולכל היותר זיעה.

וכן יש הבדל בין בישול בקיטור או בסיר לחץ ובין בישול רגיל. וכמו כן יש הבדל בין רמת הרתיחה בחרמון ובין זו שבים המלח. וייתכן שדרגת חומו של כלי ראשון שהורד מהאש ביום קר לא שונה בהרבה מכלי שני שדפנותיו עבות ושומרות חום. בכל אלו, אם נשתמש בהגדרות מדעיות לא נמצא את ידינו ואת רגלינו. התורה, ובעקבותיה חז"ל, קבעו קטגוריות משפטיות כלליות לכל האפיות ולכל הבישולים ולכל דרגות החום של כלי ראשון ושני. הוא אשר אמרנו, המדע וההלכה הם שני מישורים שונים ואין לערב זה בזה. חוכמה באדום תאמין, תורה באדום אל תאמין.