גברים של ימות המשיח

אב נולד.

הגיע הגרנד פינאלה בלידתו של נכדי הבכור. רק כעת, כשנדמה שצירי הלידה עושים חניה ברחמי, מבליחה בי התובנה הזאת: אני לא אוכל ללדת בשבילה. וקשה לי ולרחמי להכיל את זה. קטן עליי. בית הקיבול הזה היה כאקורדיון, צמצם והרחיב אוהלו, ופינה מקום תרי עשר פעם לאורחים חביבים. אולי כך מרגיש האיש שעובר את הלידה מהצד, כאשר הצירים הרגשיים מכריעים אותו. העמידה לצד ההתרחשות היא לעיתים קשה מלעבור את המסע לבדך. בוודאי אם מדובר באדם קרוב.

לא פעם ולא פעמיים הגחתי מתנשפת לחדר הלידה בעקבות הביפר המצפצף, כאשר לתדהמתי המיילדת מצביעה על הרצפה. לנוכח התמונה הפסטורלית הניבטת מולי, כאשר היולדת המאושרת מחבקת ילד ורדרד ומתוק, שם שכב נפל האיש, ממש למרגלותיה. פשוט הכריעוהו הצירים הרגשיים.

חשוב לדעת שמעבר למעטה העלום שלובשות פניו, האיש עובר תהליך פיזיולוגי הורמונלי בזמן לידת צאצאיו. מחקר שנערך באוניברסיטת בר אילן הראה שאצל האב בהתהוות ישנה ירידה בטסטוסטרון, שהוא ההורמון הגברי, ועלייה בפרולקטין – שהוא "הורמון האימהות". בזמן הלידה עולה גם הורמון האוקסיטוצין, שהוא הורמון מחבר אשר מושרה על ידי מגע עור בעור. השינויים הללו הופכים את האיש לרך יותר, ואולי בהמשך לאבא טוב יותר. את העלייה בפרולקטין והירידה בטסטוסטרון מוצאים גם בקופי מרמוסט, שידועים כמיוחדים בכך שהם מקיימים הורות משותפת עם בנות זוגן ודואגים ליילודים.

הגבר עובר שינויים הורמונליים גם כשהוא מחבק תינוק בוכה לכמה דקות, או מריח את השמיכה או הבגד של תינוקו. תופעה זאת נקראת תסמונת קובאד. ככל שהתינוק גדל, והוא הופך לחסון יותר, רמת הטסטוסטרון אצל אביו עולה באופן פלאי. האיש יכול לעטות שוב את מסכת החסין-אש.

מה מרגש את העובר?

ויש גם יחסי גומלין. מתברר שהתינוק מזהה את קולו של אביו אפילו ברחם. בזמן ביצוע אולטרסאונד, כשהאב מדבר אל העובר, הדופק העוברי עולה מקצב של 136 פעימות לדקה בממוצע לקצב של 144 פעימות.

גם בהמשך מסתבר שאבא הוא חלק מרכזי בפאזל. פרויד אומר שאחד הדברים החשובים לילד הוא הקשר עם האב. ילדים שגדלים בבית שבו האב מעורב בגידולם ובחינוכם הם סבלניים וחברותיים יותר, עם מערכות יחסים טובות יותר, חסינים, סקרנים, נלהבים יותר לחקור את הסביבה וגם אינטליגנטים יותר. טיב החוויה האבהית לא נמדד בכמות השעות שהאב שוהה עם ילדיו, כי אם באיכות הקשר. ילד שחש ריחוק מאביו נמצא בסיכון גבוה יותר לנשירה מבית הספר ולאבטלה בהמשך חייו, לדימוי עצמי נמוך, לפחד מנטישה, לבדידות, לבושה, לבעיות הקשורות לאמון ולקושי פסיכו-חברתי.

היום אבות רבים מבקשים להרגיש בכל רמ"ח ושס"ה את האושר שבאבהות. הם תובעים, למשל, פינות החתלה בשירותי גברים (כל עוד יש הפרדה מגדרית בשירותים...), כי מי שמחליף את החיתולים בבית הוא דווקא האבא. לאחרונה פנתה עמותת 'הורות משותפת = טובת הילד' בתלונה למשרד הבריאות בטענה שבטיפת חלב מפלים את ציבור הגברים, כי הטפסים המחולקים להורים פונים בלשון נקבה "אמא יקרה", במקום לכתוב "הורה יקר", למשל. לא מעט אבות מלווים את הפעוטות לחיסונים ולמעקבים, והם רוצים שהמעורבות שלהם תקבל ביטוי מילולי.

סיוטים של גבר.

תפיסת הגבריות המונוליטית עוברת תמורות. את זה למדתי מהרצאה מרתקת של פרופסור בוקובזה בכנס של מרכזי המשפחה על גבריות מתחדשת. התכונות הקלאסיות המאפיינות את הגבר הן יציבות, מעשיות, ענייניות והצבת גבולות. הוא יודע לפתור בעיות ולתת עצות פרגמטיות. במרכזו של הסיוט בחלימת הגבר נמצא מוטיבים של הצלחה וכישלון בביצוע. האיש חולם שהוא נמצא באולם הרצאות ענק, הוא ניגש לפודיום, מצמיד את שפתיו לרמקול ומבקש להתחיל בהרצאה, אבל לא יוצא קול. בחלום אחר הוא קאובוי במערב הפרוע, השמש קופחת, הוא רכוב על סוס שדוהר לעבר האויב, הוא שולף את האקדח מנרתיקו ורוצה לירות – והכדור נתקע. הגבר עסוק ב-doing, ולכן הוא עלול לחוות גם חרדת ביצוע בסיטואציות שונות בחיים. האישה, לעומת זאת, עסוקה ביצירת קשר, ולכן אצלה הבעיה היא חרדת נטישה. המחקרים אומרים, למשל, שאפילו כאשר בני הזוג משתתפים יחד בקורס הכנה ללידה, האישה תרצה לשמוע על חוויית הלידה והאיש יבקש לדעת היכן החניון הקרוב.

וגם בתחום הרגש, האיש אמור להיות חסון. הוא אמור להיות מסוגל לשאת את כאבו הפרטי כבר בקטנותו. והדוגמאות לכך רבות. כבר לאחר שמונה ימים הוא עובר את כאב ברית המילה. הוא אמור לשאת גם את כאב האחר ולא להתפרק. "פרח נתתי לנורית... והלכה לשחק עם ילד אחר. אינני בוכה אף פעם... אך למה, אמא, למה זולגות הדמעות מעצמן?" אומר השיר. אמא מצפה מהילד שיתגבר ולא יבכה. אבל אם אחותו תבכה - אמא תנסה להבין את החוויה, והילדה צפויה לשתף ולספר. זהו פער החמלה.

כמו דוד המלך.

וכך גם בחדר הטיפולים. האיש ישהה אצל הרופא אחרי פציעה למשל כמחצית מהזמן שבו תשהה שם אשתו. וגם אצל המטפל הזוגי: האיש מיומן בייפוי המציאות. משפטים אופייניים שמוכרים לכל מי שעוסק בתחום הם "הכול בסדר" ו"אין על מה לדבר" עם תנועת יד של ניעור.

אבל יש לא מעט גברים שלמדו את שפת הרגש. זהו רק יתרון להם ולבת הזוג שמשתוקקת לבן שיח שיקשיב, שיכיל, שיביע אמפתיה. אצלה - השיח הרגשי הוא במרכז. היא רוצה חבר. ייתכן שהגבר יאהב לנגן, לצייר, לכתוב פרוזה, לעשות יוגה או לרקוד. ואין בזה כל פגם. ומותר, מותר לו לבכות, בדיוק כמו שדוד מלך ישראל, עדינו העצני, בכה הלוך ובכֹה.

ובעיניי, זאת גאולה.

לתגובות: [email protected]