אפילו לא מאוכזבים. ראשי ימינה
אפילו לא מאוכזבים. ראשי ימינהצילום: פלאש 90

הדבר הבולט ביותר במפלגת ימינה ביום שאחרי הבחירות הוא אנחת הרווחה. באופן אמיתי אין כאן אכזבה גדולה בקרב רוב היושבים בהנהגה.

הם חיים בתוך עמם, ראו את הנתונים בזמן אמת והבינו שתקרת הזכוכית במצב הנוכחי נמצאת סביב שמונה מנדטים.

נכון, לא פשוט לאיילת שקד, שהתחייבה להביא הרבה מאוד קולות, להבין שבסך הכול היא השיגה מספר מנדטים דומה לזה שנפתלי בנט השיג כשעמד בראשות המפלגה, ועוד יותר שהבאת החילונים לימינה הייתה בעיקר משאלת לב ופחות מציאות. לזכותה ייאמר שהיא ניסתה ככל יכולתה, יום ולילה מהיום שבו הכריזה המפלגה על הריצה במתכונת הזאת.

ספק אם צריך לתלות את האשם בשקד דווקא. השר בצלאל סמוטריץ' אומר לעיתון 'בשבע' כי היו כאן יותר מדי גורמים מסביב שחיפשו את ראשה של המפלגה. "התמודדנו מול מציאות בלתי אפשרית. החל ממתקפה מאוד בוטה של השמאל עלינו יותר מאשר כל מפלגה אחרת. גם הליכוד חשש מאיתנו והלך על הראש שלנו בכל הכוח, וגם קבוצות חסרות אחריות כמו עוצמה יהודית שרפו קולות", הוא מסביר.

אגב, מהאחרונים הוא ממש לא חוסך ביקורת. "ייתכן מאוד שהקמפיין של עוצמה לקח לנו קרוב לשני מנדטים. זה לא רק הקולות שהם לקחו, אלא גם הקמפיין השלילי והאנטי שהם עשו ושהרחיק מאיתנו מצביעים. הם אנשים חסרי אחריות, לא מהיום ולא מאתמול. אני רוצה שהציבור יבין שהאנשים הללו צריכים להיות מוקצים, ושלא יתפתו אחרי אשליות ולא ילכו להציל אותם שוב ושוב", מוסיף סמוטריץ'.

משיחות עם ראשי ימינה אפשר להבין שחשבון הנפש שייעשה לעומק ינסה לבחון מה ערכי חלקי המפלגה והאם יש שלם אחר מזה שהוצג לבוחרים, שיכול היה לשנות את התמונה. יש כמובן מעט האשמות אישיות, אבל זה בעיקר בשוליים נכון לעכשיו. בצד של הימין החדש הבינו כבר לפני כמה שבועות שהצד החילוני פשוט לא יבוא, כי יש לו בעיה עם חלקים בצד הדתי. גם ההפך נכון. ימינה הצליחה בסופו של דבר פחות או יותר לשמור על כוחה, אם נחשב את מה שהשיגו איחוד מפלגות הימין (מינוס עוצמה יהודית) והימין החדש בסבב א' של הבחירות.

מהלך אחד שכן הפתיע רבים היה ההודעה של המפלגה, זמן קצר אחרי תוצאות המדגמים, שהיא מתפצלת לשתי סיעות: הימין החדש והבית היהודי-איחוד לאומי. למתבונן מהצד זה היה נראה כאילו מדובר במהלך מתוכנן ומתוזמן של אחד הצדדים, אבל השר סמוטריץ' מגלה שהדבר היה על הפרק וכל הצדדים היו שותפים לו.

"הבטחנו לציבור בלוק טכני, ואמרנו שמיד אחרי הבחירות מפרקים אותו אבל ממשיכים לעבוד ביחד. הקמנו צוות משא ומתן שיהיו בו נציגים משלוש המפלגות ונעבוד בארבע השנים הבאות יחד. הכול ממשיך בתיאום מלא", הוא אומר. בימין החדש, אגב, חותמים על כל מילה.

פרגמטיזם מול צדקנות

עכשיו העיניים נשואות קדימה. בנט ושקד, כמו הרב פרץ ובצלאל סמוטריץ', תמימי דעים ומסכימים על כך שקודם כול יתמכו בנתניהו וינסו למקסם יחד איתו את הסיכויים לממשלת ימין. זה לא סותר את העובדה שהמפלגה תרשה לעצמה לבדוק אפשרויות גם עם כחול לבן, במידה ותפנה אליהם.

מהצד של בנט, שבליל הבחירות זכה לשיחה מנתניהו אולי בניסיון לבנות אמון מחודש, יש תמיכה במהלך ההתבצרות בתוך מחנה הימין, אבל מתוך מבט עמוק והבנה שממשלת ימין צרה כבר לא תהיה כאן. בבית היהודי-איחוד לאומי נחרצים יותר בהחלטה לא לשבת בממשלה בראשות גנץ, בעוד בימין החדש לא פוסלים לגמרי את האופציה. אגב, בנט קיבל את הטלפון לפני השר פרץ והשר סמוטריץ', ללמדכם שנתניהו זקוק לו הפעם, אולי גם בצורה אסטרטגית.

בימינה יודעים שכדי להיכנס לממשלה שנתניהו ירכיב עם כחול לבן הם ייאלצו לעשות ויתורים, כולל לגבי עניין התפקידים, חוץ מהתחום האידיאולוגי. כולם שם מעריכים שהתסריט האופטימלי כפי שנראה לפי חלוקת הקולות מדבר על ממשלת אחדות רחבה. התסריט הפסימי עלול להשאיר אותם בחוץ. הם גם יודעים שייתכן שייאלצו להמתין, במקרה שגנץ יקבל ראשון את מלאכת הרכבת הממשלה.

השאלה הגדולה היא מה יקרה אם המפלגה תלך לאופוזיציה. האם איילת שקד דמיינה את עצמה כחברת כנסת בספסלים האחוריים למשך ארבע שנים? לא בטוח. האם הסטטוס הזה מתאים לרב פרץ? בשלב זה אומרים מקורביו כי הוא יישאר בכל מקרה. לגבי האחרים, סבירות גבוהה מאוד שיישארו וינסו להיאבק ולהשפיע גם בצד האופוזיציוני.

בשורה התחתונה יש כמה תרחישים אפשריים להקמת הממשלה הבאה שימינה תוכל להשתלב בהם, כולל השתתפות בממשלה שבני גנץ עומד בראשה, דבר שבינתיים נחשב פסול. בראייה ציבורית של רווח והפסד, ייתכן שנכון יותר שהמפלגה על שני חלקיה תהיה חלק מהממשלה ותפעל למען הציבור ששלח אותה. חילוקי דעות אידיאולוגיים יש גם עם נתניהו, ואפשר לגשר עליהם גם מול גנץ.

בכחול לבן כבר ירדו בליל הבחירות מהסולם והסבירו את המונח "ממשלה חילונית" במגוון דרכים יצירתיות, כולל "מה שנאמר בקמפיין זה לא תמיד מה שקורה לאחר מכן". השאלה המרכזית בבואן של מפלגות הציונות הדתית למשא ומתן היא מה יגבר, הפרגמטיזם או הצדקנות. עם השאלות וההכרעות שניצבות לפתח העם והמדינה, ייתכן מאוד שהפרמטר הראשון הוא זה שצריך להיות בראש סדר העדיפויות.

פשוט לא לומד

איתמר בן גביר הוא איש עתיר זכויות במגוון תחומים. הרפתקת עוצמה יהודית בסיבוב ב' של הבחירות לא תוסיף לרזומה הפוליטי שלו, ואולי אפילו מדובר בפספוס למערכת הפוליטית. אבל זה היה פספוס צפוי מראש. המספרים היו נגד עוצמה. הסקרים שפרגנו היו בושם של אופוריה. יצא לי לשוחח עם מגוון רחב מאוד של אנשים בציונות הדתית בימים שקדמו ליום הבוחר. שמעתי לא מעטים שמזוהים לאורך השנים עם הבית היהודי או האיחוד הלאומי שהפעם נתנו את קולם לעוצמה, "כי לימינה ידאגו אחרים, ומישהו צריך לדאוג לעוצמה".

בן גביר היה צריך להכפיל את הנתון שלטענתו השיג בבחירות הקודמות. להביא בערך 70 אלף קולות חדשים – על פי גרסתו. זה היה מופרך כמעט כמו הטענה שכוחה של מפלגת נעם מגיע לעשרות אלפים. במקום זאת מנדט וחצי לערך שהיה יכול לחזק את מפלגת הציונות הדתית (כשהוא בתוכה במקום ריאלי) הלך לפח האשפה ההיסטורי.

חרה לי שלאחר היוודע התוצאות מיהר בן גביר להשתלח בכל מי שסביבו. בתקשורת, באנשי ימינה, בכולם חוץ מאשר בעצמו, במפלגה שלו, שהוכיחה שוב, כמו בכל מערכת בחירות אחרת, שאין לה את זה. שמספר תומכיה לא יכול לצלוח את אחוז החסימה הנוכחי.

בשבוע שעבר, תחת האכסניה המכובדת הזאת, לא רק שלא נרשמה ביקורת שייתכן מאוד שהייתה צריכה להיות מועברת על המפלגה, היא זכתה כאן לניתוח קצר ששיקף שיחה עם אנשיה. בן גביר רואיין מעל דפי עיתון זה באופן נרחב במהלך המערכה הנוכחית.

מפלגה חפצת חיים צריכה להיות אמיתית, להסתכל עמוק פנימה ולא לזרוק רפש לכל עבר כשנכון לשעת כתיבה שורות אלה יש לה בקושי שני אחוזי הצבעה. לומר: טעינו, נסיק מסקנות. זה המסר שאיתו צריכה לצאת עוצמה יהודית מהבחירות הללו, ולפצח את הנוסחה למי נכון לחבור כדי לעבור את אחוז החסימה. לבד זה פשוט לא הולך.

לתגובות: [email protected]