זה היכה בי כשהתבקשתי לעשות ערב סליחות לאחד מבתי הספר התיכוניים הדתיים לקראת ראש השנה. לפתע הבנתי עד כמה הפלייליסט השתנה ממש מתחת לאפי. הלוא בשנים עברו ערב שכזה היה מורכב משירים חסידיים ופיוטי סליחות מכל העדות מחד ופלייליסט ישראלי מובהק מאידך, כשהמנחה מתאמץ להעלות וורטים מפולפלים במיוחד כדי לקשר באופן קלוש בין השירים הללו ובין ערב הסליחות שבו הם נמצאים.
היום, לעומת זאת, קלי קלות: ישי ריבו הנהדר, חנן בן ארי, ארז לב ארי, יונתן רזאל, עמיר בניון ואחרים מרכיבים בן רגע פלייליסט ישראלי יהודי. פלייליסט שעוסק בנושאי הקודש גם אם לא מדובר בציטטות מתוך המקורות עצמם. ואם התופעה כמעט מתבקשת ומובנת מאליה כשמדובר בזמרים שבאים מן המגזר הדתי ומהפריפריה, תופעה מעניינת אפילו יותר היא זמרים שבאים מרקעים אחרים לחלוטין ומוצאים את דרכם אל המקורות היהודיים, וצריך להיות עיוור כדי להתעלם ממנה.
קחו לכם את עומר אדם. הזמר ששר את "תל אביב, יא חביבי תל אביב" ואת "בוקרשט את עצמנו נשכח" הוא אותו אחד ששר את "מודה אני כל בוקר שהחזרת את נשמתי", ומצטט את נוסח הקידוש בשיר אחר. המוזר בתופעה הזאת הוא שזה כבר לא נראה לנו מוזר.
אם זה לא הספיק אז בגיליון יום העצמאות של מגזין פנאי פלוס – שפחות מחולק בבתי כנסת - צולם אדם לתמונת שער כשהוא עטור בטלית ותפילין. רמי קליינשטיין שמתאר את "ובנו בחרת ואותנו קידשת" כחלק מהשיר "מתנות קטנות", הוא הרבה פחות הרמי של "במסיבה אצל גידו". שלומי שבת יכול לשיר על החוף של טרפטוני מחד ועל "מלוא כל הארץ כבודו" מאידך. מסתבר שאליבא דשבת גם החוף של טרפטוני הוא חלק מ"מלוא כל הארץ", ופתאום גם אנחנו ממש סבבה עם זה - לא מחפשים דווקא את אלו שיגיעו אל היעד, אלא מספיק שייקחו אזימוט לכיוון הקודש.
אני מרשה לעצמי להיות קצת ציני ולהניח שגם האומנים עצמם גילו את הציבור הדתי, והבינו שבשילוב קל של ציטוט מן המקורות יוכלו להפוך אף הם ליקירי המגזר. במקביל, המגזר הציוני-דתי יודע בשנים האחרונות לקבל באהבה ובחיבוק את המגמה המסורתית של חלק לא מבוטל מהפזמונאות במוזיקה הישראלית. בכל אופן, כולם יוצאים מורווחים.
וזה לא שזה פשוט לנו לגמרי. הציניקנים והשמרנים המבוגרים יותר בינינו ימשיכו לצקצק ולפקפק באמינותו של המבצע, ולהצביע על העובדה שעל אף השיר ה"מסורתי" התורן, הזמר ששר אותו עדיין איננו דמות חינוכית ראויה להעברת שיעור חסידות במוסד שאליו ישלחו את ילדיהם, וככל הנראה גם לא ראוי להשתדך עם בתם. נו, שוין. הנוער שלנו יעיד על כך שהרכבת הזאת כבר מזמן יצאה מהתחנה, וכי הוא יודע לעשות בצורה נהדרת את ההפרדה בין שירי האין תוכן לשירי היש תוכן.
על אף הביקורת, יש פה ניצחון אדיר של המסורתיות (אגב, גם מסורתיות אשכנזית שמרימה ראש) ועל כך יש לברך. עולם ערכים אמוני ומרגש שמבצבץ במקומות מפתיעים ומשמחים. אז כן, מיצוב של היהדות בתרבות אולי יפחיד קצת את האורתודוקסיה, אבל גם יכול לחבר אליה אנשים וציבורים חדשים. בינתיים גם אנחנו מוזמנים להתענג על הפירות המתוקים של המהלך. הרווח עולה על ההפסד, לגמרי.
נעם יעקובסון
מוזיקאי ושחקן