אחרי כל מערכת בחירות, כשוך הסערה הפוליטית והיצרים, עולות הקריאות לבחון את שינוי שיטת הממשל. אבל הפעם, כשאנחנו אחרי בחירות שניות באותה שנה, שגם הן נקלעו למבוי סתום, וריח הבחירות השלישיות כבר נישא באוויר – הקולות הללו גוברים, יחד עם הקולות הקוראים להוריד את אחוז החסימה. אך האם זהו הפתרון לפלונטר שאליו נקלעה מדינת ישראל? וגם אם כן, האם זו השיטה המתאימה למדינה כמו שלנו?
ד"ר אסף שפירא, ראש התוכנית לרפורמות פוליטיות במכון הישראלי לדמוקרטיה, טוען שאין צורך להיסחף לשינויים דרמטיים. לדבריו יש לדבוק בשיטה הנוכחית, שאולי זקוקה לליטושים, אבל לא לשינויים מהותיים: "אם אנחנו מדברים רק על הליך הרכבת הממשלה, יש אומנם הצעות לרפורמה בתחום שיכולות להיות טובות, אך אינני חושב שההליך כולו דורש שינוי. צריך להסתכל על התמונה הרחבה ולא להגיד בגלל מקרה ספציפי שצריך לערוך שינויים. הרי בכל שנות קיומה של מדינת ישראל, למעט שני מקרים, הצליחו להרכיב ממשלה לאחר הבחירות".
מה כן צריך לתקן בשיטה הנוכחית?
"יש בעיות מסוימות. בעיה אחת שאנחנו רואים כעת ועלתה גם בשנות ה-80 היא שהשיטה הנוכחית מייצרת סוג של חוסר בהירות לגבי מרכיב הממשלה לאחר הבחירות. זה משהו שלא מקובל במדינות אחרות, שבהן יש תחושה שהבחירות ייצרו הכרעה ברורה. זה לא קיים בשיטה שנהוגה בישראל.
"הבעיה השנייה היא חולשת המפלגות הגדולות, והיא מאפיינת את ישראל מאז אמצע שנות ה-90. אפילו בבחירות אפריל 2019, שבהן המפלגות הגדולות השיגו יותר מ-30 מנדטים, הן לא הגיעו לכוח היחסי שמשיגות מפלגות שלטון בפרלמנטים אחרים. בעבר היו לסיעות הללו 40 מנדטים ויותר. יש צורך לחזק את המפלגות הגדולות".
אז אולי השיטה הנשיאותית, של שתי מפלגות בלבד, תהיה נכונה יותר?
"השיטה הנשיאותית היא עולם אחרי לגמרי. אני לא אגיד שהיא פחות טובה. כשהיא עובדת טוב, כמו שקורה בארה"ב, היא מצוינת. אך היא ללא ספק מסוכנת יותר. היא מעניקה כוח רב לנשיא, ויש סיכוי להתדרדרות דמוקרטית. מדינות שהתדרדרו בנושא הזה הן בדרך כלל מדינות שהתאפיינו במשטר נשיאותי. סכנה נוספת היא שהנשיא לא נהנה בהכרח מרוב בפרלמנט, וזה עלול לתקוע את פעילות המשטר. רוב הדמוקרטיות הוותיקות, מלבד ארה"ב, פועלות בשיטה הפרלמנטרית".
כדי לתקן את שיטת הבחירות הקיימת מבלי לשנות אותה, מציע ד"ר שפירא פתרון שעלול להיות מעט צורם לאוזן הישראלית, אך לטענתו הוא פועל היטב בדמוקרטיות אחרות. "ההמלצה היא למנות להרכבת הממשלה לאחר הבחירות את מי שעומד בראש הרשימה הגדולה ביותר, והוא לא יזדקק להצבעת אמון בכנסת, אלא פשוט יציג את ממשלתו והיא תתחיל לעבוד", פורש שפירא את משנתו.
"הבוחרים במצב כזה ידעו שמה שחשוב הוא ראש הרשימה הגדולה. הגוש יהפוך להיות הרבה פחות חשוב", מסביר שפירא את הרציונל שבשינוי הזה. "ברור שזה יתמרץ בוחרים, מכל צדדי המפה הפוליטית, להצביע למפלגות הגדולות יותר. זה יעודד מפלגות להתאחד לפני הבחירות, ויחליש מאוד את מפלגות הקטנות. זה אפילו יכול להביא למצב שבו תהיה רשימה אחת גדולה מאוד בשמאל, רשימה גדולה נוספת בימין, ולצידן יישארו מעט מפלגות סקטוריאליות שהציבור שלהן נאמן דיו כדי לשמור להן אמונים ויהי מה – בעיקר המפלגות החרדיות והערביות. זה ימנע הרבה מאוד בעיות, שכן מיד בהיוודע תוצאות הבחירות נדע מיהו ראש הממשלה הבא – ראש הרשימה הגדולה ביותר".
ד"ר שפירא טוען כי הורדת אחוז החסימה מהמצב הנוכחי, לא תועיל כלל ועלולה אף להזיק. "אינני חושב שאחוז החסימה רלוונטי. אני חושב שהוא ברמה ממוצעת. הרבה אנשים מתייחסים אליו כגבוה. הוא אולי גבוה ביחס לעבר בישראל, אבל ממש לא גבוה ביחס למקובל בעולם. מצב שבו יש סיעה של אדם או שניים בכנסת הוא לא סביר ולא מקובל במדינות אחרות. אגב, גם זה מעודד ריצות משותפת. מצד שני, העלאה נוספת של אחוז החסימה לא תתרום דבר".
לחזק את הקשר עם הבוחר
מי שכבר התייחס בנייר עמדה של פורום קהלת למצב הזה הוא הפרופסור אבי דיסקין מהאוניברסיטה העברית בירושלים. לדבריו, השיטה הקיימת בישראל היא כמעט אופטימלית, לעומת משטר נשיאותי שעלול להוות צרה גדולה למדינה כמו ישראל בשל התנגשויות שייווצרו בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת.
למרות שדיסקין מבקש לגונן על השיטה, גם לדידו יש צורך בשדרוגים לשיטה הנוכחית, ולא אלו שמציע שפירא. בנייר העמדה שהכין דיסקין, הוא הציע לייצר בריתות רב-מפלגתיות לפני הבחירות, שבעצם יפעלו כמו הסכם עודפים וייחתמו בין כמה מפלגות. יו”ר המפלגה בברית שזכתה במרב הקולות, יהיה ראש הממשלה. עוד מרכיב בהצעתו הוא מתן אפשרות לאזרחים לקבוע ביום הבוחר גם את חברי הרשימות לכנסת, תחת הגבלות.
את הרעיון שראש המפלגה הגדולה יהיה ראש הממשלה הוא פוסל מכול וכול, משום שלטענתו מדובר במצב שעלול לעודד הקמת ממשלות מיעוט ולהקשות על תפקודן. דיסקין גם נחשב לאחד המתנגדים לאחוז החסימה הקיים, ובניגוד לד"ר שפירא הוא סבור שהוא גבוה מדי. לטעמו, החיבורים הלא טבעיים הנוצרים כדי לעבור את אחוז החסימה רק מפריעים אחר כך להקים קואליציות יציבות.
עם זאת, על דבר אחד מסכימים שני המומחים – יש צורך לעודד את הקשר בין הבוחר לנבחר. ד"ר שפירא טוען כי "ישראל היא המדינה שמבחינת שיטת הבחירות מעודדת הכי פחות קשר בין הבוחר לנבחר. אין אצלנו שום מרכיב אישי בבחירות – אנחנו בוחרים רשימה ולא משפיעים על בחירת מועמדים ספציפיים, ואין גם שום מרכיב אזורי בבחירות, כי ישראל היא אזור בחירה אחד".
"אין אצלנו כמעט אף חבר כנסת שאני אמור להרגיש שמייצג דווקא את הפרט. לדעתי זה מתבטא באמון הציבור הפוליטיקה, במחויבות של חברי הכנסת כלפי האזרחים. יש מפלגות שבהן חבר הכנסת מחויב רק למנהיג", הוא מוסיף.
אז איך מגבירים את הקשר הזה?
"ההצעה שלנו היא לאמץ שיטה שנקראת 'פתק פתוח למחצה'. במצב כזה על פתק ההצבעה אתה רואה את שמות כל המועמדים של הרשימה. אתה בוחר ברשימה שלך, ואחרי שבחרת בה, אם אתה רוצה, ניתן לבחור באופן ספציפי כמה שמות של מועמדים שאתה חושב שייצגו אותך ויהיו חברי כנסת טובים. אנחנו מציעים לאפשר לבחור עד חמישה מועמדים ספציפיים, ואם בספירה הכללית מועמד כלשהו קיבל מכסה מסוימת של קולות שנקבעת בחוק, הוא מוקפץ מעלה ברשימה. הנוסחה של זה מעט מורכבת, אבל ההליך הרבה יותר פשוט.
"הניסיון מעיד שזה לא משנה דרמטית את המועמדים שנבחרים לפרלמנט, אלא לכל היותר 15%, במקרה מאוד קיצוני, נכנסים בצורה כזו. אך מצד שני, זה מחזק מהותית את הקשר בין הבוחר לנבחר. אגב, זה גם משפיע על האינטרסים של המפלגה, כי היא יודעת שהציבור יראה את המועמדים ויצביע להם, והזהות האישית שלהם חשובה לציבור", הוא מסכם.
כשבחירות נוספות נזרקות כאופציה ריאלית לחלל האוויר, ייתכן מאוד שההצעות שעלו כאן צריכות לעלות באופן רציני ומוחשי גם על שולחנם של חברי הכנסת שמדברים על חשיבות כוחו של בית הנבחרים הישראלי. אם ישראל תלך שוב לבחירות בזק, זה כנראה לא יקרה בקרוב. אבל אם תוקם כאן ממשלה, ההצעות שהועלו כאן הן חומר משמעותי מאוד למחשבה עבור כל נבחרי הציבור שרוצים לייצר שינוי אמיתי.