ביום חמישי הקרוב, מיד לאחר יום הכיפורים, יצוין יום בריאות הנפש. לקראת היום שוחחנו עם ד"ר הלה הדס, מנכ"לית עמותת אנוש, ומדבריה עולה כי רבים ממאובחני המחלות הפסיכיאטריות בישראל כלל אינם מודעים לסל השיקום והסיוע המגיע להם מקופת האוצר.
"כתוצאה מהתייחסות חברתית שעדיין משאירה את המחלות האלה במקום לא לגיטימי, אנשים לא מגיעים לטיפול ואפילו לאבחון, ומי שכן מגיע לאבחון לא ממצא את הזכויות שלו. התחום הזה מביא אנשים לצרוך פחות את ההזדמנויות והם נכנסים לבית פנימה ומקטינים את החיכוך בקהילה והסביבה, וכך הם יודעים פחות על מה שמגיע להם והם פחות מודעים לאפשרויות לחיים מלאים בקהילה".
על מה שכולל סל הסיוע והשיקום שמעניקה המדינה למאובחני המחלות הפסיכיאטריות, מדגישה ד"ר הדס כי בהקשר זה "ראוי לתת קרדיט למדינה ולמשרד הבריאות. משנת 2000 יש את חוק שיקום נכה נפש בקהילה שמגדיר את חובת המדינה לספק שירות שיקום למאובחנים במחלה פסיכיאטרית".
"הסל כולל מגוון שירותים שנותנים מענה הוליסטי בתחומים שונים: ליווי בדיור כדי שיחושו ביטחון, בין אם במסגרות של נוכחות צוות 24 שעות ובין אם בליווי סוציאלי בבית המאובחן. הסל נותן גם שיקום בתעסוקה. רבים מאבדים מוטיבציה וצריך להחזיר להם כישורי חיים, הנחיות לעבודה בצוות וכו' ועד שילוב בעבודה. הסעיף השלישי הוא תחום החברה, להפיג את הבדידות, הקמת מרכזי חברה ופנאי שבהם אדם יכול למצוא חברים ותחומי עניין".
מעבר לשלושת הסעיפים המרכזיים של דיור, עבודה וחברה ישנו גם סיוע בתחומים נוספים כמו ליווי בהשכלה, בלימודים אקדמאיים או טרום אקדמאיים. "החשוב ביותר הוא ההבנה של המדינה שלא מספיק שהמאובחן יקבל ליווי, אלא שגם המשפחה תקבל עזרה. משפחה חזקה שיכולה להתמודד ונתמכת מקבלת כוח להתמודד עם בן המשפחה המתמודד עם מחלת הנפש".
ד"ר הדס מציינת בדבריה כי יחסה של הפקידות למאובחנים טוב והיא מנסה לסייע, אך הבעיה היא שהמאובחנים לרוב כלל אינם מגיעים לבקשת סיוע מסיבות שונות.
"בתחום הזה לא צריך להיאבק כדי לקבל את הזכויות, במובן שהפקידות לא מעוניינת לאשר. לכל נציגי הממשל, ביטוח לאומי אנשי משרד הבריאות והפסיכיאטריה ואחרים יש נטייה גבוהה לאשר את הזכויות. הבעיה היא שהטפסים שצריך למלא וכמות האישורים שצריך להביא גדולה מאוד ושם אנשים נופלים". בהקשר זה, היא מעירה, לעמותה שלה אין אפשרות לסייע בשל מעמדה כנותנת שירות.
"ניתנת לאדם זכות הבחירה ממי לקבל את שירות השיקום בקהילה. הועדה קובעת את זכויותיו השיקומיות והוא בוחר מי יעניק לו את השירות, אבל כדי שזה יקרה הוא צריך לבוא עם אישור שאותו צריך לעשות באמצעות מרפאות, בתי חולים או מחלקת הרווחה, ושם מתעוררים הרבה מאוד קשיים, וככל שיש יותר קשיים אנשים נוטים למצות פחות את הזכויות שלהם. מכיוון שאנשים חוששים להזדהות עם המחלה פוחת הרצון להתייעץ עם חברים וכו'".
"אנחנו לא נתקלים במצב שבו לא רוצים לאשר את הזכויות, אלא בכך שאנשים לא מגיעים לבקש את זכויותיהם", דברי ד"ר הדס הקובעת כי תפנית יכולה להתחולל במידה ותתחולל גם תפנית ביחסה של החברה למחלות הנפש: "אנחנו צריכים להבין שבריאות הנפש היא הסיפור של כולנו. אין אדם אחד שאינו מכיר מקרוב לפחות אדם אחד שמתמודד עם מחלת נפש, אבל הוא לא מודע לכך. צריך לדעת שאנחנו מכירים מישהו מקרוב ואז העיניים נפתחות, ואז יותר קל לשאול ולדבר על כך, להציע עזרה ולעודד אותם לדבר. המאובחנים רוצים שיפנו אליהם ושישאלו אותם. צריך לזכור שמחלת נפש אינה חלה מדבקת. היא מחלה ככל המחלות, מדובר במחלות שגרתיות ונפוצות יותר מכל האחרות".