"לזכור את השליחות, לא להישאב לפרטים הטכניים". דניאלה וייס וישראל גנץ
"לזכור את השליחות, לא להישאב לפרטים הטכניים". דניאלה וייס וישראל גנץצילום: מירי שמעונוביץ

"אני ישנה כמו קצין בכוננות. הנעליים מסודרות ליד המיטה, מוכנות להקפצה. מאז שהתחלנו את כל המסע הזה אני בחשש מהרגע שבו נירדם, שכל הלהט יירד והכול יתפרק לנו. אני זוכרת שכשהיינו עוד באוהל בקדומים, זו הייתה תקופה שהתנועה הקיבוצית הלכה והתפרקה. הסתכלתי עליהם וכל הזמן חששתי, ראיתי איך אפשר לטפס לגבהים ולהתרסק מהם בגדול. היום, כשראיתי את ישראל הולך בין הטרקטורים פה באתר הבנייה, עם אותה חדוות יצירה, הוא ממש הזכיר לי את עצמי מתרוצצת באבק לפני שלושים שנה. אמרתי לעצמי: את יכולה להפסיק לחשוש, הדור הבא חדור באותה תחושת שליחות, עם אותו להט ומרץ".

דניאלה וייס נושאת את המונולוג הנרגש הזה אל מול פניו המבוישות קמעה של ישראל גנץ, ראש מועצת בנימין. אנחנו מתכנסים בלב אתר הבנייה של יישוב הקבע של מגרון, המכונה גבעת היקב, סמוך לאתר יקב פסגות. שנים רבות מפרידות בין דניאלה, מהסמלים של חידוש ההתיישבות ביהודה ושומרון וראש מועצת קדומים לשעבר, ובין גנץ, שמסמל את שכבת ההנהגה הצעירה שצומחת ביהודה ושומרון. האבק הלבן שמפזרים הטרקטורים הוא אומנם אותו אבק, אבל ההתיישבות עצמה עברה שינויים אדירים. האוהלים בקדום שהפכו לרבי קומות בעפרה, והצרכנייה הדלה שהפכה למרכזי מסחר ותעשייה אדירים, הביאו עמם אתגרים חדשים לדור העתיד.

ההסעות כחלק משיבת ציון

"ביום יום אני מתעסק בהסעות שלא הגיעו, בתקציבים של זה ובביוב של ההוא", מתאר גנץ. “אבל גם בתוך כל זה אני משתדל לא לשכוח את החזון, את מה שעומד מאחורי הכול. היום פגשתי סדרנים של הסעות, אמרתי להם: אתם זוכרים למה אתם פה? אתם מבינים שאתם חלק ממפעל ההתיישבות? כשילדים עולים בבטחה על ההסעות ומגיעים הביתה, זה משרת את המפעל של שיבת ציון. חייבים לזכור את זה".

דניאלה משקיפה מהצד. אצלה אי אפשר להתבלבל אם היא מרוצה מהדברים אם לאו. במקרה הזה היא מהנהנת בהסכמה נמרצת. “בדור של דניאלה", הוא ממשיך, “המשימה הייתה להקים תשתית, שורשים. הם נטעו עוד עץ ובנו עוד בית, ובגבורה אדירה הם בנו לנו את התשתית". כאן היא כבר מחווה חוסר שביעות רצון לשמע הסופרלטיבים. “בדור שלנו", ממשיך גנץ, "המשימה היא להפוך את יהודה ושומרון לחלק אינטגרלי מישראל הקטנה, להבין שאנחנו חיים כאן בזכות ולא בחסד. אנחנו לא מעוניינים עוד בתקציב מיוחד מפה או בתקציב קואליציוני משם. אנחנו רוצים לקבל שירות כמו כל תושב אחר במדינת ישראל".

כאן דניאלה מביעה הסכמה לרוח הדברים, אבל נותנת את הדגש שלה לגנץ, שיושב לפניה כתלמיד לפני רבו. “חייבים לזכור את השליחות הגדולה שבשבילה אנחנו כאן, ולא להישאב באופן טוטאלי לפרטים הטכניים. אני ראיתי אותך בעמונה, איך היית שם יום שלם וזה היה כל עולמך. אז באותו יום תאחר הסעה אחת, או שאיזה חוג לא יתחיל בזמן? אין דבר, זה אפילו חשוב – שנזכור מה הסיבה שבגללה אנחנו פה".

שניכם קודקודים שיושבים בראש הפירמידה של ההתיישבות, ובאמת מאוד אידיאליסטים. אבל האם מאות האלפים שגרים היום ביהודה ושומרון הם עדיין חלוצים וחדורי תחושת שליחות?

"בוודאי", חורצת דניאלה. “ישראל בראש הפירמידה, אבל הרוח שהוא משיב מגיעה עד הבסיס. אני אומרת, כל מי שגר פה, גם אם יש לו קהילה תומכת ומוסדות חינוך ותרבות, הוא עדיין מוסר את הנפש. הרי גם היום לא חסרות כאן בעיות – הוא נתון לסכנה בכבישים, הוא מקבל את הזכויות של שאר אזרחי ישראל באיחור או בדשדוש, תשתיות לא טובות וגם מגורים במרחק מהמשפחה או מהעבודה. גם אם האדם לא מגדיר את עצמו אידיאליסט, בין אם מצניעות או מחוסר הכרה, הוא כזה".

את הקביעה, כדרכה, היא מתבלת בסיפור. “אישי הצעיר לא הכיר את גבעה ט’ בעלי. נסענו לשם לשבת שבע ברכות לנכדה שלנו שהתחתנה. הגענו לאחת הגבעות של עלי, ואני אומרת לו שימשיך. הוא אומר לי: ‘דניאלה, את השתגעת? אין עוד כלום בהמשך’. ואני אומרת לו: ‘אמנון, אני בטוחה, תמשיך’. והוא ממשיך לנסוע ולהגיד לי שהשתגעתי, עד שהגענו לשם. אני מדברת איתך על בנאדם שגר באוהל ובצריף בקדומים, עם שירותים כימיים בתוך האוהל, והוא עומד נדהם מול החלוצים החדשים".

ישראל גנץ מסתייג. “אכן הם אידיאליסטים, והחזון נמצא בשטח, חי ובועט. עם זאת, אחד האתגרים שלנו כחלק מנרמול המקום זה לאפשר גם למי שלא נמצא במעגל העמוק של האידיאליזם, שיוכל לבוא ולגור כאן בנוחות ובהנאה. זה חלק מהאתגר של להפוך את יהודה ושומרון לחלק ממדינת ישראל”.

אנחנו אחרי בחירות לא פשוטות לימין, ועם עתיד לא ברור. אתם חוששים לגורל המפעל שלכם?

"מעולם לא קמתי בבוקר עם השאלה האם אני נשאר פה או לא", עונה גנץ בנחרצות. “יכולים להיות לנו סימני שאלה איך זה יקרה, אבל אני סמוך ובטוח שאנחנו נישאר כאן. שואלים אותי מה נעשה אם תקום ממשלת שמאל, ואני עונה: נקום בבוקר, נפשיל שרוולים ונמשיך לעבוד במרץ. יכול להיות ששיטות העבודה ישתנו, יכול להיות שתהיה האטה, אבל מה שבטוח זה שהרכבת כבר יצאה מהתחנה".

גם לדברים האלה דניאלה מהנהנת, אבל לה יש תובנות הרבה יותר אופטימיות לגבי התסבוכת הפוליטית שאליה נקלענו. “אני חושבת שכל מערכות הבחירות האלה כוונו משמיים כדי לקבור את דיל המאה של טראמפ בקבורת חמור. הרי לא משנה מה בדיוק הפרטים, ברור שזו תוכנית אסונית להתיישבות. עצם הביטוי ‘דיל’, כאילו אפשר לעשות מסחר בארץ ישראל, מחריד אותי. אז הנה, כבר יותר מחצי שנה אין כאן ממשלה, ובקרוב מתחיל הקמפיין לבחירות בארצות הברית, וה’ הציל אותנו גם מהמזימה הזאת".