מרסל ניניו, חברת חוליית הריגול בפרשת "עסק הביש", הלכה לעולמה בגיל 89. ניניו הייתה חלק מחוליה של שלושה עשר אנשים שגויסו למען מדינת ישראל.
חברי החוליה נעצרו והועמדו לדין בקהיר, וראשי המרגלים, משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות. ניניו נשלחה ל-15 שנות מאסר, וראש המוסד באותה התקופה, מאיר עמית, פעל לשחרורה יחד עם שאר חברי החוליה.
מרסל ושאר חברי הרשת שוחררו וב-12 בפברואר 1968 חזרו לישראל, וניניו קיבלה דרגת סגן אלוף מטעם חיל המודיעין.
עסק הביש" ("מבצע סוזאנה") שהפך ל"הפרשה" או "פרשת לבון" הסעיר את המדינה במשך שנים רבות. במרכזו עמדה חשיפתה של רשת ריגול יהודית במצרים, שכללה צעירים וצעירות אזרחי מצרים, שהפעיל המודיעין הצבאי (יחידה 131) כדי לחבל ביחסי מצרים עם ארה"ב ובריטניה.
הרשת, שנעצרה במצרים ב-1954, תכננה להטמין פצצות בבתי קולנוע, במשרד דואר ובמרכזים של ארה"ב בקהיר ובאלכסנדריה, כדי ליצור רושם שווא שהונחו בידי פעילי טרור מצריים.
בעקבות כישלון המבצע 11 יהודים מצרים נעצרו והואשמו בפעילות מטעם שירותי הביטחון הישראליים שנועדה לחבל ביחסים בין מצרים לבין המערב בזמן שמצרים נשאה ונתנה עם בריטניה על פינוי תעלת סואץ.
שניים מהנאשמים-משה מרזוק ושמואל עזאר נידונו למוות והועלו לגרדום, ושישה אחרים- ויקטור לוי, פיליפ נתנזון, רוברט דאסה, מרסל ניניו, מאיר מיוחס ומאיר זפרן נשפטו לתקופות מאסר ממושכות בכלא המצרי. שני סוכנים ישראלים נשפטו שלא בפניהם.
"מי נתן את ההוראה" לקבוצת היהודים לבצע פעולות חבלה במצרים? נראה כי ראש הממשלה דאז, משה שרת, לא קיבל דיווח על הפעולה. שר הביטחון לבון טען כי גם הוא לא ידע עליה דבר, אך ראש אמ"ן, אלוף משנה בנימין ג'יבלי, הצהיר שקיבל מלבון הוראה בעל-פה לבצע אותה.
הרמטכ"ל משה דיין ראה אף הוא את שר הביטחון כנושא באחריות. ראש הממשלה מינה ועדת חקירה שכיהנו בה שני אנשים, אך ועדה זו לא הצליחה להגיע אל חקר האמת.
בעקבות הכישלון הודחו מתפקידם ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי ומפקד יחידה 131 מוטקה בן-צור. "פרשת לבון" שהרעידה את יסודות הממשל בישראל הביאה להתפטרותו מתפקידו של שר הביטחון פנחס לבון בפברואר 1955 ומאוחר יותר גם להתפטרותו של ראש הממשלה דוד בן גוריון.