לפחות העלייה קורעת. מטיילים בארצנו
לפחות העלייה קורעת. מטיילים בארצנוצילום: הדס פרוש, פלאש 90

איך שיצא החג התקשר אמיתי. "מועדים לשמחה", הוא אמר, "בא לכם לבוא איתנו לטיול קליל בחול המועד?".

אני מאוד אוהב לטייל, אבל לא כשחם מדי, פקוק מדי, רחוק מדי וחול המועד מדי. לטייל בחול המועד זה אומר לצאת מוקדם כדי להימלט מהפקקים, להילכד בהם יחד עם כל עם ישראל שגם הוא יצא מוקדם, להתעצבן על הילדים, לעצבן אותם בחזרה, וכל הזמן להיות רעב כי בפסח אין מה לאכול ובסוכות אין איפה לאכול.

מה עוד שאמיתי הוא באמת בחור מקסים, בוגר יחידה מובחרת בעברו, בעל חגורה שחורה בשקר כלשהו, מדריך סנפלינג ויוגה ופה ושם גם רץ מרתון, אם יש לו במקרה שעה פנויה. אצלו "טיול קליל" פירושו לא לעשות את כל שביל ישראל ביום אחד, אלא לרדת לוואדי שאין בו קליטה סלולרית וללכת על חלוקי נחל בקצב 8, לא כולל ירידה מצוקים בסולמות מאולתרים, שחייה בגבי מים מעופשים והכנת קפה מר שמשתלב היטב במתיקות הקלילה של הטבע. מה שכן, תמיד בסוף המסלול יש עלייה קורעת. ולא מצחוק.

"אל תדאג", הבטיח אמיתי, "הפעם זה באמת טיול קליל מארץ הקלילים".

איך שהוא אמר את זה התחיל לכאוב לי שריר התאומים הזהים, או איך שלא קוראים לדבר הזה שנתפס לי בכל טיול קליל עם אמיתי.

"נו?", הוא דחק, "אז אתם באים?".

הייתי חייב לחשוב מהר על תירוץ ממש טוב. מצד אחד אני אוהב לטייל, אבל לא מחוץ לבית. מצד שני אני שונא להודות בזה בפני גברים אחרים, במיוחד כאלה שיש להם חגורה שחורה בשקר כלשהו. מצד שלישי הילדים שלי נורא אוהבים לטייל עם אמיתי ולראות אותי שופך לאגר חמש דקות אחרי שמתחיל המסלול. מצד רביעי אין לי מושג מה זה לאגר.

"בשמחה היינו באים", מלמלתי, "אבל... אה... ביום שלישי אנחנו מוזמנים לעל האש".

"אז נצא ברביעי ותורידו את כל הקלוריות", אמר אמיתי.

"רביעי תפוס".

"אז חמישי".

"יש חשש לשיטפונות".

"בחמישי כבר אין חשש", אמר אמיתי, שהשירות המטאורולוגי מתייעץ איתו על בסיס יומי בשל יכולתו המופלאה לדעת מה יהיה מזג האוויר לפי מצב הרוח. זאת אומרת מצב הרוח שלו. "ואם אתה ממש חושש משיטפונות", הוא הוסיף בסלחנות, "תמיד אפשר לטייל בצפון".

"בגשם?".

"זה כל הכיף".

קניון בלי מדרגות נעות

תכל'ס הוא צודק. אני מאוד אוהב לטייל בגשם, אבל לא כשהוא רטוב. הכי טוב לטייל בסוכה. מי אמר שחייבים תמיד לעשות סנפלינג? אמיתי אמר. אבל זה לא אומר שאני צריך לעבור לדום בכל פעם שהוא מוביל אותנו אל עברי פי פחת. או פחד. וגם אם אני רוצה אני לא יכול לעבור לדום, בגלל השפשפת מהטיול הקודם.

"תשמע", אמר אמיתי בנימה גלויה של רחמים, "אם אתה פדלאה שלא מסוגל לצאת לטיול קליל של שעתיים, פשוט תגיד את זה".

"נראה לך?!", צעקתי, כי אף אחד לא יקרא לי פדלאה, וחוץ מזה בדיוק נתפס לי הגב, "זה פשוט לא מסתדר לנו הפעם".

"חבל", סיכם אמיתי, "כי צביקה אמר שהוא יבוא".

"צביקה?".

"צביקה".

"לאן?".

"לאן שנצא. הר, עמק, ואדי, קניון".

צביקה הוא פדלאה בדיוק כמוני, אבל בניגוד אליי הוא מאוד מתגאה בזה.

"אמיתי", אמרתי בקול סמכותי, "הקניון שלך זה לא הקניון של צביקה".

"מה זאת אומרת?", הוא שאל.

"אתה מתכוון לקֶניון במובן של נקיק שהולכים בו. הוא מתכוון לקַניון במובן שקונים בו", הסברתי לו.

"הוא אמר שהוא יבוא לאן שנגיד לו", התעקש אמיתי.

אם אפילו צביקה בא לקניון שאין בו מדרגות נעות, אני באמת כבר לא יכול להתחמק.

"בסדר", לחשתי, "נבוא".

"נהדר!", שמח אמיתי, "תראה שתהיה לנו ביחד חוויה מיוחדת!".

אז בחול המועד התייצבנו בלב הישימון והתחלנו לצעוד בוואדי אחד שלא היה בו חשש לשיטפונות ולקליטה סלולרית. באמת היה כיף לפגוש את אמיתי עם אשתו והילדים, וגם את הילדים של צביקה ואשתו הספורטיבית שהסבירה שצביקה החליט ברגע האחרון ללכת דווקא לקניון ליד הבית, אבל הוא מוסר לי דרישת שלום חמה. גם מזג האוויר היה חם, בלי שום זכר לגשם או למים, אפילו לא מעופשים, אבל בסוף, לשם שינוי, הייתה עלייה ממש קורעת. לא מצחוק. מה שכן, באמת הייתה לי חוויה יוצאת דופן. עד עכשיו אני מרגיש אותה בכל הגוף.

*** לעת אכין מטבח ***

מי שעוקב אחרי הטור הזה, או סתם מדבר עם אשתי מדי פעם (שזה בעצם הרבה יותר הגיוני), שואל אותי בזמן האחרון שלוש שאלות שאפשר לתמצת אותן ב"מה", "כמה" ו"למה" – מה עם המטבח, כמה זמן אפשר להתבחבש עם זה, ולמה נראה לך שזה מעניין אותנו בכלל?

תכנון המטבח החדש שלנו מתחלק לשלוש תקופות. בתקופה הראשונה (אני מכנה אותה – "התקופה הקלאסית") אשתי מנסה לשכנע אותי שהגיע הזמן להחליף כל מיני דברים בבית, ובראשם המטבח. במשך כל התקופה הזאת אני אומר לה שממש אין צורך להחליף, חבל על הכסף ואני לא רוצה לשמוע על זה יותר, על כן אנחנו באמת לא מדברים על זה יותר ורק הולכים להזמין מטבח חדש. בתקופה השנייה (המכונה גם "התקופה הניאו-רומנטית") אנחנו מתפלספים ומתלבטים ובעיקר בוחנים את עצביו המתוחים של מעצב המטבחים שבחרנו. סתם, אשתי בחרה.

התקופה השלישית היא עכשיו, והיא הקשה מכולן. כי עד כה התעסקנו בעניינים שוליים כמו מידות, איפה למקם את הכיורים ואיפה לשים את הסירים. עכשיו הגענו לשאלות עקרוניות, שלא לומר קיומיות, שלא לומר הרות גורל: איזה שיש לבחור? האם לפרוש אותו גם על הקיר או לבחור קרמיקה מעוצבת? עם קאנט או בלי (תמיד חשבתי שקאנט היה פילוסוף, פתאום מתברר שהוא בסך הכול תוספת לשיש)?

וזה עוד כלום לעומת הבחירות הקשות באמת – הידיות. ארוכות או קצרות? עגולות או מרובעות? עם עיטורים בצבע קורוזיה או חלקות ומשעממות כמוני? האם הידיות של הארונות יהיו זהות לידיות של המגירות, או שעדיף ליצור ניגוד מובנה בין מגירת הסכו"ם החלבי לזו הבשרית, שתביא להרמוניה ויזואלית עם מדפי הקורנפלקס שבעצמם מתכתבים עם מגירת הירקות, ואל תשאלו אותי איך ירקות יכולים להתכתב, אני כל התפקיד שלי במטבח זה בסוף לשטוף כלים.

הבעיה היא שבעוד במדינת ישראל יש בחירות שלוש או ארבע פעמים בשנה, הבחירות האלה אמורות ללוות אותנו שנים רבות, אני מקווה. מזל שבתקופת החגים גם ככה שום דבר לא באמת זז, כך שאנחנו יכולים לקחת את הזמן כדי לחשוב עליהן. אחרי החגים נחליט. יש זמן.

בעצם, רגע.

לתגובות: [email protected]