צדקו יחדיו – סיפור לשבת

בעיר חמילניק הסמוכה לברדיצ'ב התגורר יהודי עשיר בשם רבי מאניש, שהתפרנס ממכירת דבש.

עודד מזרחי , כ"ה בתשרי תש"פ

צדקו יחדיו – סיפור לשבת-ערוץ 7
סיפור לשבת
צילום: ISTOCK

הכול הכירו אותו כיהודי ישר דרך ונקי כפיים, אשר כל משאו ומתנו באמונה. גם הפריצים ובעלי האחוזות שבסביבות חמילניק, שעמדו עם רבי מאניש בקשרי מסחר, רחשו לו אמון רב, והעדיפו תמיד לקנות ממנו את מלאי הדבש הדרוש להם, כי ידעו שדיבורו אמת ולעולם לא יוציא דבר שקר מפיו.

באחד מימי הקיץ הביא עמו רבי מאניש עגלות רבות הטעונות במאה כדי דבש אל ברדיצ'ב כדי למוכרם לתושבי העיר בערב ראש השנה. הוא אחסן את כדי הדבש במרתף ביתו של אחד מידידיו העשירים שהיה תושב העיר. רבי מאניש חזר לביתו בלב שמח, בביטחון כי סחורתו נמצאת בידיים נאמנות.

חלפו חודשי הקיץ, ראש השנה הלך והתקרב, ורבי מאניש מיהר לנסוע לברדיצ'ב, כדי לקחת מידי ידידו את כדי הדבש שהפקיד בידו ולמוכרם לחנויות. כשהגיע לברדיצ'ב התבשר לצערו הרב כי ידיד נעוריו, אשר אצלו הפקיד את כדי הדבש, שבק חיים. הידיעה המרה הלמה ברבי מאניש. הוא מיהר אל בית ידידו המנוח, וביקש מבנו שיחזיר לו את כדי הדבש שהפקיד בשעתו בידי אביו.

השיב הבן: "לא אוכל למסור לך את כדי הדבש מבלי שתציג לפניי כתב נאמנות החתום בידי אבי זכרונו לברכה, המאשר כי הכדים אכן הופקדו אצלו למשמרת, הרי ייתכן כי אבי קנה ממך את הדבש בכסף מלא".

עולמו של רבי מאניש חרב עליו. הוא הרגיש כי תהום נפערה מתחת לרגליו.

"הן מכיר אתה אותי משכבר הימים!", קרא רבי מאניש בתחינה, "ויודע אתה כי הייתי ידידו הקרוב ביותר של אביך זיכרונו לברכה. מעולם לא הוצאתי דבר שקר מפי. היעלה על דעתך כי מבקש אני להוציא ממך את כדי הדבש במרמה?!".

"לא!", אמר הבן בקול פסקני, "לא אוכל למסור לידיך את כדי הדבש בלי כתב נאמנות". "אם כך", אמר רבי מאניש, "הבה ניגש אל המרא דאתרא ונשטח בפניו את טענותינו".

היה זה דין התורה הראשון שהתקיים לפני רבי לוי יצחק מאז עלה על כס הרבנות בברדיצ'ב. מיד כאשר שמע רבי לוי יצחק את טענות שני הצדדים הייתה ההלכה ברורה לפניו היטב, שבעל הדבש הפסיד, שהרי ההלכה אומרת "אין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה". כלומר שכל התובע מן היתומים ממון או פיקדון שהיה לו בידי אביהם אינו נאמן אלא בשבועה. וכל זה דווקא אם יש לו שטר, או ששני אנשים כשרים מעידים כי אכן היה לתובע כסף בידי אבי היתומים.

בכל זאת קשה היה לרבי לוי יצחק לפסוק את הדין. בליבו הטהור הרגיש כי רבי מאניש דובר אמת. ישב הצדיק אחוז שרעפים והרהר: "מחד גיסא, הרי ההלכה הברורה קובעת כי התובע הפסיד, ואולם מאידך, ניכרים דברי אמת...".

קם רבי לוי יצחק ממקומו, נעמד כשפניו אל הקיר והחל להתפלל בלב נשבר ובדמע לפני יודע תעלומות, שיורהו כיצד לפסוק במקרה מורכב זה שהדין הפשוט סותר את תחושת ליבו.

עמדו שני בעלי הדין וציפו בקוצר רוח שהרב יוציא לאור את פסק דינם.

בעוד רבי לוי יצחק עומד ליד הקיר ומתפלל, ניגש אליו לפתע רבי מאניש ואמר: "רבנו! נזכרתי בדבר מה וברצוני לספר זאת לרבי".

הסב רבי לוי יצחק את פניו ואמר "ספר נא". ואז החל רבי מאניש לספר:

"היה זה לפני כחמישים שנה, בהיותי ילד כבן עשר שנים. אבי עליו השלום שהיה עשיר גדול, הלך לעולמו, והשאיר לי ולאחי ירושה גדולה מאוד. במרתף ביתנו היה אוצר גדול של יינות ושמנים. זכורני כי זקנו של נתבע זה העומד עתה לפניי, בא אז וטען כי היינות והשמנים שלו הם, וכי מסר אותם לאבינו אך ורק כפיקדון. מאחר שלא הייתה בידו הוכחה לדבריו, פסקו הדיינים כי היינות והשמנים יישארו בידי וביד אחי".

"וראה זה פלא", המשיך רבי מאניש, "שוויָם של השמנים והיינות היה שלושת אלפי רובל, בדיוק כשווים של מאה כדי הדבש, לא פחות ולא יותר! אין זאת אלא כי מסבב כל הסיבות עשה זאת, שהכסף יוחזר לבעליו האמיתיים".

כאשר שמע רבי לוי יצחק את הסיפור, צהלו פניו. הוא פנה אל הנוכחים ואמר: "הביטו עד כמה גדולים הם דבריו של נעים זמירות ישראל 'משפטי ה' אמת צדקו יחדיו'".

על פי הספר 'סנגורן של ישראל'

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com