רביב דרוקר
רביב דרוקרצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בסוף השבוע הקודם הגיע גל פרסומי תמליליו והקלטותיו של מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס.

זה התחיל בתמלול שיחותיו עם ח"כ לשעבר איתן כבל על חוק ישראל היום שפורסמו ב'גלובס', המשיך בתמלול ההקלטות מהשיחות עם ראש הממשלה נתניהו ב'הארץ', והגיע לשיאו בחשיפה בתוכנית 'המקור' ברשת 13 במוצ"ש האחרון.

ההקלטות והתמלילים הגיעו כנראה מהדלפות מחומרי הראיות בתיק 2000, מה שמחזיר לדיון את שאלת ההדלפות מחדרי החקירות שמלוות אותנו בחודשים האחרונים. מי המדליף של החומרים הללו זה כלל לא משנה, אבל ההישגים העיתונאיים החשובים האלה הגיעו מהדלפות. ואין בזה שום דבר רע, להפך. אין עבודה עיתונאית בלי הדלפות מגורמים רלוונטיים, ואין דמוקרטיה חופשית בלי תקשורת שעושה את עבודתה.

במקרה הזה, כל שלושת הפרסומים הללו שירתו את המטרה הנעלה ביותר של עיתונות - לחשוף בפני הציבור את המידע הרלוונטי באחת הפרשות שהפכה את ישראל ממדינה יציבה למדינה שנמצאת בדרך לבחירות בפעם השלישית, מידע שעשוי להוביל ראש ממשלה לכלא. החומרים האלה הוצגו כבר ליועמ"ש, וסביר להניח שיוצגו גם לשופטים בבוא העת. רק הציבור, המושפע העיקרי מאותן שיחות, טרם נחשף אליהן, ובלי ההדלפות לעולם לא היה נחשף לחומרים החשובים האלה.

אלא שאת הציבור כל זה כנראה כבר לא מעניין. בנתוני הרייטינג מיום ראשון התברר שלא רק שהחשיפה של רביב דרוקר לא הגיעה לאחוז דו ספרתי, אלא הוא איבד שתי נקודות ועשרות אלפי צופים ממהדורת החדשות שקדמה לו. הציבור איבד עניין בשלל התיקים שנוגעים ליחסי שלטון-עיתון. האמון שלו בשני צידי המשוואה צונח בהתמדה משנה לשנה, עד כדי כך שגם פרסומים חשובים כל כך נענים באדישות ובבריחת צופים.