משטרת ישראל תפצה צעיר ושני נערים שניסו למחות לפני כשנתיים וחצי על סגירת הר הבית ליהודים ביום השואה, אך נעצרו ונאזקו באופן בלתי חוקי על ידי השוטרים שהיו במקום.
השלושה ניסו להדביק על השער הסגור שלט בריסטול שבו נכתב, "היום יום שני כ"ח ניסן יום הזיכרון לשואה ולגבורה הר הבית סגור ליהודים (בדומה לעשרות מקומות שנסגרו לכניסת יהודים בגלל עצם היותם יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה) בגלל חג מוסלמי. עד מתי יהודים?"
כאשר השלושה הגיעו למקום הבחינו שוטרים בשני הנערים, ניגשו אליהם במהירות ואזקו אותם באופן ברוטלי בלי לאפשר להם אפילו להפסיק את תליית השלט בעצמם. בהמשך ניגש השוטר לצעיר שעמד בצד וצילם את האירוע, והפסיק את תיעוד האירוע ללא נימוק מספק.
השלושה הגישו תביעה אזרחית נגד המשטרה באמצעות עורך הדין יוסי נדב, ושופט בית משפט השלום בירושלים אילן סלע החליט לקבל את התביעה.
השופט דחה תחילה את הטענה שהשלושה היו עלולים להפר את הסדר הציבורי באמצעות תליית השלט, מאחר שבכלל לא מדובר בשטח הר הבית אלא במקום המרוחק עשרות מטרים מההר, "הטענה, כי למקום מזדמנים לעיתים עוברי אורח מוסלמים, כפי שנטען, גם בה אין כדי להצדיק את מניעת המחאה, וודאי לא את המעצר בעטיו. אין מדובר בהר הבית עצמו, כי אם במקום המרוחק ממנו עשרות מטרים רבות. אין מדובר במקום המשמש כניסת מוסלמים להר. לכל היותר עוברים שם מדי פעם אזרחים החולפים באזור בדרכם לעיסוקיהם השונים, ובנסיבות אלו גם, אם למי מהם היה מפריע שלט המחאה על תוכנו המוחה על סגירת הר הבית ליהודים, והוא היה מגיב על כך, אין מדובר בהפרת הסדר הציבורי ובסיכון שלום הציבור. ובוודאי שככל שקיים חשש כלשהו לתגובה כלשהי מצד מי מעוברי האורח, אין בה כדי לאיין את זכות המחאה של התובעים. ומעל הכול, בוודאי שלא היה בה כדי להביא למעצרם".
השופט קבע עוד, כי המעצר בוצע בצורה בלתי חוקית, "גם אם היה מקום לסבור כי תוכן השלט עלול להפר את הסדר, וכאמור, לא ניתן היה לסבור כן, נהיר לחלוטין כי לא היה מקום לחרוג מהוראות הדין בכל הנוגע לדרך המעצר. לּו היה פועל השוטר כפי שדורש הדין, היה עליו להגיע לתובעים, להזדהות בהתאם להוראות הדין, לבקש מהם להסיר את השלט, או אולי גם לעזוב את המקום. אפשר שבכך היה מסתיים האירוע. אם היה סובר השוטר כי התובעים עברו עבירה, יכול היה לזמנם לחקירה. לּו היה השוטר פועל כך, והתובעים היו מסרבים להסיר את השלט, הוא יכול היה לפעול אז בהתאם להוראות הדין ולעכבם, ובמידת הצורך לעצרם. גם אם היו נעשות כל פעולות אלו, הנדרשות לפי הדין, ובסופו של דבר לא היה נותרת ברירה בפני השוטר כי אם לעצרם, לא היה מופר הסדר הציבורי ולא היה כל חשש לביטחונו של הציבור בשניות בודדות אלו בהן השלט היה עומד על תלו, אם היה עומד".
"אין מנוס מהמסקנה, המטרידה, לפיה ההתייחסות לתובעים הייתה רק בשל תוכן מחאתם. מסקנה זו קיבלה ביטוי גם מתוכן חקירתם של התובעים במשטרה, ואף מתוכן השאלות שהפנתה אליהם ב"כ הנתבעת במהלך הדיון. שוב ושוב נשאלו התובעים אודות השתייכותם לארגון 'עולים להר'. עניין זה תפס חלק מרכזי בחקירות התובעים. לא הוצג לבית המשפט דבר אודות ארגון זה, ולא אודות איסור כלשהו להשתייך אליו. כל שהוזכר היה רק כי התובעים הם בעלי 'אותה אג'נדה' של ארגון זה. מהי אותה אג'נדה גם לא הוברר. וודאי שלא הוברר מה האיסור להחזיק באותה אג'נדה. כאמור, מדובר היה במחאה לגיטימית, והניסיון של המשטרה למנוע מחאה לגיטימית כנגד החלטותיה, הוא שימוש לרעה בכוח המסור לה, במקרה זה, כוח שיש בו כדי לפגוע בזכויותיהם הבסיסיות ביותר של התובעים", הוסיף השופט.
בהמשך קבע השופט כי גם אופן המעצר, והעובדה שהנערים נאזקו במהלכו, היה בניגוד לחוק, "מושכלות יסוד הן אפוא, כי מעצרו של אדם חייב להיעשות בדרך הקבועה בחוק המעצרים. עיון בהוראות החוק מלמד, למרבה הצער, כי במקרה זה, התעלמה המשטרה מהוראות החוק, אחת אחר אחת, כמו גם מנהלים שנקבעו לאורו על ידי המשטרה. הסטייה מהוראות הדין נעשתה, הן בעצם המעצר, הן בדרך המעצר, הן בדרך הובלת התובעים לתחנת המשטרה, הן במהלך שהותם במשטרה והן במהלך חקירתם".
השופט הוסיף כי המשטרה לא הציגה שום ראיה לכך שהיתה סיבה לאזוק את הנערים, "לא הונחה כל תשתית לכך כי מקרה זה בא בין המקרים החריגים... אין מדובר בעבריינים, לא נצפתה כל השתוללות מצדם, ולא נטען כי נעשה מצדם ניסיון בריחה. כלל הטענות בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, דוגמת החשש מפני ריסוס בגז מדמיע, נטען בעלמא ללא כל יסוד. פשיטא, כי לא היה מקום לאוזקם בכבלי רגל בניגוד מוחלט לנוהל".
בסיכום קבה השופט, "בשים לב לכל האמור, ולמכלול ההפרות: המעצר בכוח ללא הצדקה תוך פגיעה בזכות המחאה וחופש הביטוי, כמו גם בזכות לחירות ולשלמות הגוף; הפגיעה בכבודם בהובלתם באיזוק בפומבי, הן ברחבת הכותל המערבי והן בתחנת המשטרה; חקירתם כשהם אזוקים ברגליהם ותובע 3 גם בידיו; הפגיעה בפרטיותם ובצנעת גופם הן במסגרת החיפוש והן בשעה אני סבור כי הפיצוי ההולם מגיע לסך של 20,000 ש"ח לכל אחד מהתובעים. הנתבעת תשלם אפוא, לכל אחד מהתובעים סך של 20,000 ש"ח. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ש"ח".
ממשטרת ישראל נמסר, "כמקובל, נלמד את פסק הדין שהתקבל לאחרונה ובהתאם נבחן את המשך צעדינו".