הוא הבעיה, אבל הוא לא הפתרון. אביגדור ליברמן
הוא הבעיה, אבל הוא לא הפתרון. אביגדור ליברמןצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מדינת ישראל נמצאת בדרך לבחירות בפעם השלישית בתוך שנה אחת. המשפט הזה טומן בחובו כל כך הרבה משמעויות שליליות בהרבה מאוד גוונים – פוליטיים, מדיניים, כלכליים, בריאותיים – אבל נראה שטוב לאדם אחד שמנווט בינתיים את כל המערכת כרצונו.

בימים אלה כולם מאשימים את כולם בכך שטרם הושגה פשרה והוקמה קואליציה, מכל סוג שהוא. נדמה שאיש לא מעוניין באמת בבחירות ולמרות זאת איש לא מוכן לפשרה אמיתית. מה שאומר שאכן אפשר להאשים בנקל את הליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו בכך שאין ממשלה.

ח"כ אביגדור ליברמן מצוי בימים אלה בהתייעצויות. בשבוע הקרוב הוא אמור למסור את החלטתו באשר למצב הפוליטי הנוכחי, כשהימים שניתנו לבני גנץ להקים ממשלה הולכים ואוזלים. אל תצפו לגדולות. ליברמן אומנם, באופן הכי טבעי, היה צריך ללכת עם גוש הימין. הפלרטוט שלו עם השמאל מעמיד אותו במצב שבו כל צעד אחר יתפרש כחולשה וכנזק אלקטורלי. אז לשבת עם מי שהוא מגדיר "החרדים והמשיחיים"? בעיה. לשבת עם ממשלה שנתמכת מבחוץ על ידי הרשימה המשותפת? גם כן בעיה.

יושב ראש ישראל ביתנו מציג את עצמו כשחקן אסטרטגי ומחזיק את הקלפים קרוב לחזה, כשלכול ברור שהצהרה שלו על "צעד אחראי" של הצטרפות לממשלה כזו או אחרת כרוכה בהפסד מול קהל הבוחרים שלו. ליברמן הוא אכן בעיה להרכבת הקואליציה, אבל נראה שהוא לא ממש הפתרון.

עוד נחזור לליברמן בהמשך. שימו לב שעד כה לא הוזכר כאן הביטוי ממשלת אחדות, זאת בשל העובדה שאיש כבר לא מדבר באופן אמיתי על האפשרות הזאת כריאלית. מתנהלות שיחות, אבל הן נראות מאולצות במיוחד ומתקיימות באופן לא סדיר. הדיווחים על מסלול ישיר בין גנץ לנתניהו הרחק מעיני המצלמות ושיחות שאו-טו-טו מבשילות לכדי ממשלה, נשמעים יותר כמו משאלת לב של עיתונאים שנבעתים מהמחשבה שמערכת בחירות נוספת בפתח.

חלק ממנהיגי גוש הימין ששוחחו עם נתניהו בימים האחרונים מתרשמים שפניו לבחירות. לא אחדות ולא ממשלה. נתניהו רוצה להיות ראש ממשלה מכהן אם יוגש כתב אישום נגדו, לשם כך הוא צריך למשוך זמן. הסיבה לכך פשוטה: משפט נגד ראש ממשלה מכהן מתנהל בירושלים בהרכב של שלושה שופטים, בעוד משפט שיתנהל לאחר שכבר לא יהיה ראש ממשלה יתקיים מול שופט אחד, כנראה בתל אביב. לכן המשחק נמשך. הליכוד מדבר עם כחול לבן, נעלם וחוזר וכן הלאה. גם את 21 הימים האחרונים ינסה נתניהו לשכנע את הנשיא שצריך לנצל כמה שיותר, אם לא עד תומם. הוא יאמר שאוטוטו הוא מצליח להשיג את 61 החתימות הנדרשות ממי שרוצה בפרק הזמן הזה לקבל על עצמו את מלאכת הרכבת הממשלה.

ראש הממשלה מקווה שיציאה לבחירות תיתן לו מרווח נשימה של שלושה או ארבעה חודשים שבהם היועץ ימסור את החלטתו בעוד הוא ראש הממשלה המכהן. מה יהיה אחר כך? סביר להניח שנחזור לאותו מבוי סתום, ובתוך כמה חודשים נעמוד עם אותן שאלות ששאלנו לפני כמה חודשים אחרי מערכת הבחירות הראשונה באפריל.

בחירות ישירות – מספין לפתרון

מי שניסתה להתערב השבוע בניסיון לשנות את התמונה היא יושבת הראש המשותפת של הימין החדש, ח"כ איילת שקד. תמצית המהלך שביקשה שקד לקדם הייתה בניית תשתית להשבתו של אביגדור ליברמן לגוש הימין והקמת ממשלת ימין צרה ב-21 הימים האחרונים, כשלנתניהו בעצם יושגו 61 חתימות יחד עם ישראל ביתנו.

שקד קיימה השבוע פגישות עם כל הגורמים הבעייתיים. תחילה נפגשה עם אביגדור ליברמן לשיחה ממושכת ועמוקה. בין השניים שוררים יחסי אמון, וליברמן הציג בפני שקד באופן הכי אמיתי את המהמורות מבחינתו.

שקד ישבה גם עם יו"ר ש"ס אריה דרעי, עם יו"ר יהדות התורה סגן שר הבריאות יעקב ליצמן ועם יו"ר דגל התורה ח"כ משה גפני. במפגשים נידונה פשרה בנושאי דת ומדינה ובעיקר בחוק הגיוס, שתאפשר לצדדים לשבת יחד בממשלה, כפי שהיה לאורך חלקים ניכרים של הקדנציה הקודמת.

בשני הצדדים היו מוכנים להקשיב אבל התקשו להתפשר. הבעיה של ליברמן כבר הוסברה כאן באריכות, גם בצד החרדי יש כמה נקודות שבהן כל ויתור ייתפס כחולשה.

מי שזעם על המהלך היה יו"ר ש"ס, השר אריה דרעי, שבישיבת ראשי הקואליציה הטיח בשקד שמפלגתו אינה זקוקה לתיווך שלה. בהזדמנויות אחרות אמר גם ח"כ גפני דברים דומים. גורמים בסביבתה אמרו לנו השבוע כי "היוזמה של איילת היא הדרך היחידה למניעת מערכת בחירות נוספת שאף אחד לא באמת רוצה בה. פשרה שתחזיר את ליברמן ותאפשר הקמת ממשלת ימין היא הדבר הנכון ביותר בעת הזאת".

אגב, מאוחר יותר התבררה הסיבה לזעם של דרעי, שקידם במקביל יוזמה משלו. לדעת דרעי, הכנסת נבחרה וצריכה להישאר על כנה, ורק ההכרעה מי ינהיג את הממשלה הבאה צריכה ליפול בין בנימין נתניהו ובני גנץ. על כן, גרס השר דרעי, יש לחוקק בזריזות חוק לבחירה ישירה, שאכן יוציא אותנו למערכת בחירות מהירה במיוחד (משהו כמו חודש-חודש וחצי) אך ורק לראשות הממשלה – והעם יאמר את דברו.

דרעי, שניסיונו וחוכמתו הפוליטית מוכרים לכול, פגע בדיוק בבטן הרכה של רבים מחברי הכנסת. בעוד נתניהו טורח להוציא הודעה רשמית שהעניין כלל לא על הפרק, נשמעו קולות – גם בין תומכיו בליכוד – שמאמצים את היוזמה.

ברגע הראשון, אגב, זה היה נשמע כמו ספין שלא יצלח. אבל כמה שיחות של אריה דרעי עם בכירים במפלגות השונות שכנעו לא מעט אנשים שזה הפתרון הטוב ביותר. ייתכן שגם אביגדור ליברמן, חברו הטוב בעבר ומי שהפך לפרסונה נון גרטה בהווה מבחינתו, יסכים למהלך – שכן בחירות נוספות הן אתגר מבחינתו.

המהלך, שאותו נתניהו ממש לא אהב ברגע שנזרק לחלל האוויר, אך הוא הולך ומשלים איתו עם כל שעה שעוברת, עשוי להיות הפתרון האמיתי שיוציא את ישראל ממערבולת הבחירות שהיא נתונה בה כבר קרוב לשנה. אם הוא ייצא אל הפועל, זה יקרה רק באותם 21 ימים אחרונים.

שובו של בנט

מי שנוכחותו ליד נתניהו בולטת לאחרונה הוא היו"ר המשותף השני של מפלגת הימין החדש, ח"כ נפתלי בנט. לא מעט גבות הורמו כשבזמן שעבר מאז הבחירות חלה התקרבות בין שני האישים, שנראה היה שהאיבה ביניהם עצומה. נתניהו רצה את בנט איתו מכל מיני סיבות, אבל לא היה מוכן לתת שום סוכרייה. בנט, אגב, ממשיך לשמור על נאמנות ומציג חזית אחידה עם ראש הממשלה.

השבוע, בשיחה בארבע עיניים, ביקש ממנו נתניהו להצטרף לממשלת המעבר. הוא ידע שבנט לא יעשה את הצעד הזה בלי שמשרד הביטחון יינתן לו. נתניהו לא מוכן להיפרד מתפקיד שר הביטחון, לא בשביל חברי מפלגתו וקל וחומר שלא בשביל מישהו אחר שיכול להשתמש בו כמקפצה. הוא הציע לבנט את תפקיד שר הרווחה עם חברות בקבינט. בנט השיב במהירות: תודה, אבל לא תודה. הוא ציין את מחויבותו לבלוק הימין, וגם הסביר שאת המאמצים שלו הוא מעדיף להשקיע בקידום הקמת קואליציה ומניעת בחירות, ומיותר מבחינתו לקבל טייטל ריק מתוכן בממשלת מעבר.

במקביל יצא בנט בסוג של מסע הפחדה לגבי אופציית הבחירות. "אני מרגיש זחיחות במחנה הימין", אמר, "חטפנו מכה מאוד קשה וירדנו מ-61 ל-55 בגוש. אם נלך לעוד בחירות נחטוף מכה עוד יותר קשה בימין, ועוד נתגעגע לזמן הזה".

על מה מתבססת ההערכה שלו בנוגע להתרסקות הימין? "אני רואה את המגמה. אני רואה את עליית המפלגות במגזר הערבי שהיא ברורה מאוד. הם עלו על השיטה. מנגד, הימין צנח, ולצערי אני לא רואה המון אנשים שמצטרפים לליכוד או למפלגות אחרות, אלא מגמה הפוכה בדיוק. לכן, גם כשאני רואה את אלה מחברי שששים לבחירות פעם שלישית, אני לא קונה את זה. מדובר בצעד לא אחראי למדינה ולגוש הימין. בחירות שלישיות יובילו אותנו לממשלת אוסלו מלא מלא".

זו טענה שקשה מאוד לאמץ. מספרית, על פי כמה מומחים ששוחחנו איתם השבוע, קשה מאוד לצפות שבחירות נוספות יביאו לשינוי אמיתי במצב הנוכחי. השינוי יכול להיות קטן – מנדט או שניים יעברו מגוש לגוש. גם נתניהו וגם גנץ זקוקים להרבה יותר.

עם זאת גם בנט, אחרי שיחה עם השר דרעי, השתכנע שההצעה של בחירות ישירות היא הטובה ביותר. מי שלא עבר את אחוז החסימה בסיבוב א', ונזקק לשותפות מאולצת מבחינתו עם הבית היהודי והאיחוד הלאומי כדי לשרוד את סיבוב ב', מעדיף לראות את הסיבוב השלישי כשמקומו בטוח.

בנט, אגב, כבר עושה את החישובים וההיערכות לבחירות הבאות. התקרבות מפתיעה חלה בתקופה האחרונה, בשקט בשקט, בינו ובין יו"ר מפלגת הבית היהודי, שר החינוך הרב רפי פרץ. בעת האחרונה הם נפגשו יותר מפעם אחת, ובסביבת השניים מספרים על יחסים טובים וחמים שמניחים בסיס רחב לשיתוף פעולה גם בהמשך, בניגוד לבידול שניסה בנט ליצור בעבר. בנט עצמו אינו מכחיש שיש אפשרות שימינה, שזה עתה התפרקה, תשוב לחיים ותתמודד יחד אם ייערכו בחירות נוספות.

לבנט ולרב פרץ יש מכנה משותף רחב מאוד. הם אומנם מגיעים מכיוונים שונים בחייהם הבוגרים, אבל מוצאים שפה משותפת במגוון נושאים. ראוי לציין ששיתוף הפעולה המדובר – אם וכאשר יהיו בחירות – כולל מבחינתם גם את האיחוד הלאומי כמקשה אחת. גורמים בשני הצדדים אומרים כי גם לימין החדש וגם לבית היהודי-איחוד לאומי ברור שמערכת בחירות נוספת, בפרק זמן כה קצר, לא תאפשר היערכות נפרדת, והאינטרס של כל הצדדים הוא ללכת יחד.

מי שעלולה להפסיד ממהלך כזה היא דווקא איילת שקד, שגם לבנט וגם לרב פרץ יש אינטרס שבראש מפלגה מאוחדת יעמוד אחד מהם. ייתכן מאוד שזה יהיה דווקא הרב פרץ (ובנט יוצב שני), אך שום דבר לא באמת סגור.

אז האם דווקא האיומים של בנט על אפשרות של "התרסקות הימין" יהיו אלה שיאחדו את כל המפלגות הללו תחת קורת גג אחת? עוד חזון למועד. גם אם תהיה ריצה משותפת נוספת, היא תיעשה במתכונת של בלוק טכני. הבשורה לציונות הדתית הפוליטית בהקשר הזה עדיין נותרה רחוקה מאוד.

קו חדש ביש"ע

תוצאות הבחירות במועצת יש"ע מבשרות על שינוי צפוי מהקו שהיה נהוג, בוודאי בשנים האחרונות. יו"ר מועצת בקעת הירדן, דוד אלחייני, שנבחר לתפקיד, הוא לא מי שהדור הוותיק של המועצה רצה לראות בראשה. למעשה שני המועמדים שנותרו בסופו של דבר – אלחייני ויגאל להב – פחות מזוהים עם ההנהגה הוותיקה של המועצה, שקולו של אחד מחבריה (שאינו ראש מועצה) הוא שהכריע בין שני המועמדים.

בשקט בשקט האופוזיציה במועצה, זו שבחלקה פשוט העדיפה שלא לקחת חלק בפעילותה, היא זו שניצחה. אומנם אף אחד מראשי המועצות שנחשבים למבקרים הגדולים של הגוף לא הציגו מועמדות, אבל העובדה שראש מועצת גוש עציון שלמה נאמן (שנתמך על ידי ותיקי המועצה) וראש מועצת הר חברון יוחאי דמרי הסירו את מועמדותם רגע לפני הבחירות מלמדת שמשהו זז.

המספרים מדברים בעד עצמם: הוותיקים לא רצו את יגאל להב. הוא זכה במחצית מקולות ראשי המועצות ונדרש רק אדם נוסף, שאינו ראש מועצה (עניין תמוה, שכן מועצת יש"ע מורכבת מראשי המועצות בה, ומדוע יש לאדם אחר זכות הצבעה?), כדי להעניק את הניצחון לדוד אלחייני. אלחייני, אגב, מייצג גם הוא קו לוחמני מאוד, שלא היה אופייני למועצת יש"ע בשנים האחרונות. הוא אומר את אשר על ליבו, לא חושש מאיש ולא מתיישר עם אף קו שאינו מתאים לאסטרטגיה שלו.

גורמים בהתיישבות אומרים שייתכן שמדובר בתחילתו של מהלך חדש, מעניין, שיחזיר גם את ראשי המועצות שלא היו מעורבים, לתוך העניינים. האם זה ישנה את הדינמיקה? האם נראה עכשיו את המועצה בחוד החנית של מאבקים התיישבותיים יותר מבעבר? ימים יגידו.

לתגובות: [email protected]